קהילת פיאטרה ניאמץ – חיי תרבות ורוח בקהילה

העדות הארכיאולוגית הקדומה ביותר לקיום יישוב יהודי במקום הן מצבות מן המאה ה- 17 בבית העלמין הישן.
יעקב פסנטיר, נגן נודד שתיעד את תולדות יהודי רומניה, סיפר על מצבה אחת משנת 1676/77, של “הארוסה רייזל בת ישראל הלוי”, אחרת משנת 1688, של “הגבירה יענטה בת אליעזר”. על מצבות מקושטות מאמצע המאה- 18 נמצאו ציורים של מגן דוד, מנורה, וסמלים יהודיים אחרים.

מניחים כי לראשונה התיישבו יהודים בפיאטרה ניאמץ באמצע המאה ה- 14.
אחרי ייסודה של נסיכות מולדובה ב- 1348, התירו השליטים ליהודים להתיישב במקום, משום שהיו מעונינים בפיתוחו.
פיאטרה-ניאמץ הייתה פתוחה בפני יהודים סוחרי סוסים, תבואה, עצים ואריגים.
על הנוכחות היהודית מעידים שמות המקומות בסביבה, לדוגמא Poiana Lui David (נאות דויד), Davideni (דאווידן), Jidovina (יהודאה), Mosia Lui Moise (אחוזת משה), Valea Jidanului (עמק היהודים).
היהודים הורשו להקים בתי כנסת מעץ בלבד. רק בתחילת המאה ה- 19 הותר להם לבנות בתי כנסת מלבנים.

במאה ה- 16, על פי המסורת, הסתתר הנסיך פטרו רארש (Petru Rares) בבית כנסת עתיק בפיאטרה-ניאמץ בעת שברח מפני הטורקים, ובתמורה פקד שאיש לא יפגע בבית הכנסת. בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה- 16 מעץ מגולף, עם השנים שקע חלקו באדמה, ובימינו הוא אתר תיירות.
על ידו נבנה בית הכנסת הגדול (1831), על מגרש בבעלות הכנסייה השכנה, שהעלתה כל פעם את דמי החכירה עד שבית הדין לערעורים ביאסי פסק שהקהילה היהודית תקנה את הנכס. אף שבית הכנסת השתייך לכלל הציבור, התקיימה בו הפרדה בין הסוחרים לבין בעלי המלאכה.
בית הכנסת (שהיה עשוי עץ) נחרב בדליקה ב- 1848.
הכנסייה התנגדה לבנייתו מחדש, אך היהודים השיגו רשיון ממועצת הנסיך ובנו אותו שוב. ב- 1859 נהרס הבניין בצו העירייה, והיהודים התפללו בבתים פרטיים.

היו גם בתי כנסת של בעלי מלאכה, של סתתים, סנדלרים, סוחרי פרוות ובורסקאים. בבית המדרש של החייטים נשתמר פנקס מ- 1827. בית המדרש של הרוכלים (הוקם 1839) נהרס ונבנה הרבה פעמים, והייתה בו ספריה גדולה.

בית המדרש “קלייזל” נוסד ב- 1842 בבית פרטי, וב- 1887 עבר למבנה מיוחד, בספרייתו היו ספרים עבריים עתיקים. בית המדרש חב”ד נוסד ב- 1844
והייתה בו ספריה תורנית.

ב- 1895 נוסד בית מדרש של בעלי מלאכה “שבת אחים” וב- 1903 בית מדרש של חברת הפועלים “שבת אחים האמיתית”.

בכל בית מדרש הייתה ספריה. היו גם לא מעט בתי תפילה קטנים.

במאה ה- 18 וה- 19 לחברה קדישא היו תפקידים קהילתיים רבים, היא הייתה אחראית על בתי הכנסת, תמכה בתלמוד תורה, בהכנסת אורחים ובביקור חולים.
לרב ולגבאי החברה הייתה זכות ענישה. הרב הראשון שידוע לנו בשמו היה יחיאל מיכל ב”ר יוסף (נפטר ב- 1775), והוא ערך את פנקס חברה-קדישא, שהרישום בו החל בשנת 1771.

הארגון הקהילתי הראשון בפיאטרה-ניאמץ (כמו בשאר ישובי מולדובה) היה הגילדה היהודית, בראשית המאה ה- 18.
הגילדה היתה אחראית על תשלום מסים קולקטיבי של היהודים, וניהלה את רישום האוכלוסייה. ראש הגילדה (Staroste), ייצג את הקהילה כלפי השלטונות.
ב- 1819 כיהן ברל לייב כהן (מופיע בתעודות גם בשם ברקו לייבו Bercu Leibu ), כרב הקהילה, ראש הגילדה, וגם סגן מפקד המשטרה.

במאה ה- 19 השתנה הארגון הקהילתי, הגילדה בוטלה , וב- 1861 הוחלף המס הקהילתי במס אישי. בבחירות לתפקידים בקהילה הורשו להשתתף רק תורמים לקופת הקהילה.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 התפרקה הקהילה היהודית זמנית, בשל מחלוקות פנימיות וסכסוכים בין הסוחרים לבעלי המלאכה.
אולם תחתיה הוקמו ארגונים שהמשיכו לפעול ולמלא את תפקידי הקהילה, ביניהם: ארגוני צדקה, “גמילות חסדים, “בני ברית מנורה”, שהקים בית ספר, “אהבת ישראל” שטיפל במשפחות שכולות (1880 – 1885), “ארגון הנשים היהודיות” (1880), שנקרא משנת 1895 “חברת צדקה”, ארגון הצעירות “תקווה” (1883), ו”הכנסת כלה” (1906).

ב- 1872 קידשה קהילת פיאטרה-ניאמץ בית עלמין חדש.
בבית העלמין הישן (שנסגר מפני שהנוצרים התנגדו למעבר הלוויות במרכז העיר), היה הקדש, שבו טיפלו רופא ומיילדת שהעסיקה העירייה בחולים ובעניים.
ב- 1912 הוקם שם בית חולים עם 12 מיטות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, התחילה העירייה להעניק לקהילה היהודית הקצבה, ומשרד הבריאות סייע להחזיק את בית החולים. ב- 1925 שוכנו 30 ישישים בבית אבות שקיבלה הקהילה כתרומה.

ב- 1932 קיבלה הקהילה היהודית מעמד רשמי, על יסוד חוק הדתות מ- 1929 שנתן לדת היהודית הכרה רשמית.

לפני מלחמת העולם השנייה היו בעיר 23 בתי כנסת.

חינוך
הקהילה היהודית ייחסה חשיבות רבה לחינוך. בפנקס החברה-קדישא מוזכר תלמוד תורה, נראה שפעל כבר ב- 1770, נסגר על ידי המשטרה ב- 1868 ונפתח מחדש ב- 1885.

מסמך מ- 1859 מפרט סכומים שתרמו התושבים למטרות חינוך.
כתובת על מצבתו של המורה נחמן צבי בן ר’ מרדכי הלוי בבית הקברות החדש, מעידה על תכנית הלימודים, שכללה מקרא, גמרא, ומושגים בחשבון.

בקרב החברה היהודית הייתה פתיחות ונכונות ליצירת מסגרות חינוך חדשות.
הצעירים רצו בלימודי חול, בנוסף למסגרות המסורתית, ובשנת 1896 נשאו מאמציהם פרי, והוקם בית ספר חדש, במבנה עץ ועל ידו מסעדה לתלמידים.
חברת “יק”א” סייעה בפתיחת בתי ספר, בין היתר בית ספר לבנות (1899) של אגודת הצעירות “קולטורה” (תרבות), ובית ספר לבנים (1900). יק”א גם הקימה מבנים חדשים לבתי הספר. בשנים 1896 – 1905 למדו בבתי הספר של הקהילה 2,961 בנים ובנות. בית ספר למסחר, שבו למדו יהודים ונוצרים, נוסד ב- 1914 ונסגר ב- 1928 מחוסר תקציב. ב- 1927 נוסד בית ספר מקצועי לבנות.

בפיאטרה ניאמץ יצאו נתפרסמו גם ספרי לימוד. בין המחברים בראונשטיין-מבש”ן (Braunstein – Mibasan)  שפיתח שיטת לימוד עברית בעברית, והשען שלמה מרקוביץ, שהמציא שיטת ניקוד חדשה.
בבית הספר לבנים בהנהלת בראונשטיין לימדו חלק מהשיעורים בעברית, והייתה בו ספריה עממית “סמסוני”, במטרה לקרב את הנוער להשכלה ולציונות.

עיסוקים ופרנסות
באמצע המאה ה- 19 היו בפיאטרה ניאמץ רופאים יהודים, ובכללם רופאה ששמה היה גיטל. מעיינות המרפא המינרליים בכפר הקרוב באלצאטאשט (Baltatesti) נחכרו על ידי בעלים יהודי.
באותה תקופה התגוררו היהודים ברחובות החשובים בעיר.
במסמך אחד מוזכרים “היהודים משה ואהרן, חייטים מהעיירה פיאטרה”, שקיבלו הזמנת בגדים עבור פקידים במחוזות שכנים, לרגל ביקור חשוב.
אותו מסמך מזכיר את בעלי המלאכה לפי סדר חשיבותם: תופרי מגפיים (האגודה הוותיקה בעיר), נגרים, עגלונים, צורפים, אופים, שענים ועוד. כריכת ספרים ועשיית חומץ נחשבו לעיסוקים חשובים.

בכמה ענפים הייתה ליהודים בלעדיות, למשל: כובענים, דוורים, פחחים, צורפים, סיידים, שענים, עובדי מתכת, בורסקאים, כורכים, מסגרים, רפדים, תופרות, צלמים, ורופאי שיניים.
לבעלי המלאכה היו אגודות מקצועיות. אגודת הסנדלרים הוותיקה נקראה “חברת סנדרס”, והיה לה פנקס עתיק. ב- 1902 נוסד “איחוד בעלי מלאכה” שהופקד על השגת רשיונות לבעלי המלאכה. בשנת 1902, 267 מתוך 376 בעלי מלאכה בעיר היו יהודים. בשלהי המאה ה- 19 הוקמה אגודת רוכלים ואגודת פקידי המסחר. יהודים עניים עבדו באחוזות בבעלות יהודית ואחרים עסקו בגידול בקר.

בתזמורת כלי הנשיפה של עיריית פיאטרה ניאמץ היו נגנים יהודים.

יהודים מילאו תפקיד בהתפתחות התעשייה, הטחנות, מפעלי אריגים, בירה, אלכוהול, עיבוד עורות, שמנים ויציקת ברזל, ויזמו התקנת תאורה בגז.

היהודים עסקו בחלק הארי של המסחר בעיר. בתחום שיווק תוצרת חקלאית, סחר בעצים, בתבואות ובבהמות, הייתה להם בלעדיות כמעט מוחלטת.
ב- 1891 היו 417 בתי מסחר בידי יהודים. ב- 1925 נוסדה אגודה של סוכני מסחר, וב- 1926 נוסד בנק קואופראטיבי יהודי לאשראי זעיר.

ב- 1803 נמנו בפיאטרה-ניאמץ 120 משלמי מיסים יהודים. מספרם עלה בהתמדה וביתר שאת במחצית השנייה של המאה ה- 19. ב- 1907 הגיע מספר היהודים בעיר לשיא, 8,489 נפשות, כמחצית מתושבי העיר.

אנטישמיות
במאה ה- 19 נפגעו יהודי פיאטרה-ניאמץ מרדיפות ומגזרות אנטישמיות.
ב- 1841 העלילו על 48 יהודים מכפרי הסביבה עלילת דם, הם נעצרו על ידי המשטרה ועונו. צו של שליט מולדובה שניתן לאחר התערבותו של משה מונטפיורי אצל הסולטן הטורקי הביא לשיחרורם.

ב- 1844 בתי החולים הממשלתיים לא הגישו טיפול חינם לחולים היהודים.
אגודות מקצועיות ואגודות תרבות סגרו את שעריהם בפני יהודים, ובתי ספר ממשלתיים לא קיבלו תלמידים יהודים.
ב- 1879 התארגנה “חברה לאומית” של קצבים שהתחרתה בקצבים היהודים.
בראשית שנות ה- 90 של המאה ה- 19 יצא צו הריסה למאה בתי יהודים, בטענה שהבניינים מסוכנים למגורים. ב- 1891 נשנתה עלילת הדם וב- 1899 כה גדלו ממדי המהומות האנטישמיות, עד שראש המשטרה אסר על קיום הפגנות.

על רקע רדיפות אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, קמה ב- 1900 ברומניה תנועת הגירה המונית. חסרי האמצעים פנו ברגל אל נמלי היציאה ומכאן כינוים “המהגרים ברגל”. תושבי פיאטרה- ניאמץ סייעו לצועדים שעברו בעיר, במזון ובכסף.
המהגרים פרסמו כמה עלונים, וגם בפיאטרה- ניאמץ עצמה התארגנו שתי קבוצות מהגרים קטנות, “לב אחד” ו”מונטפיורי”.

בין שתי מלחמות העולם גברו הרדיפות האנטישמיות, בתמיכת השלטונות המקומיים, והדבר השפיע על המצב הכלכלי.
ב- 1925 קיבל ראש העיר בטקס רשמי את המנהיג האנטישמי, קוּזה, מייסד האנטישמיות הגזענית ברומניה, פרופסור לכלכלה בעל השפעה רבה על תלמידיו.
באותה שנה, שדדו סטודנטים בחופשת חורף מוסדות יהודיים, וביום הכיפורים יידו תלמידי גימנסיה מוסתים אבנים אל שמשות בית הכנסת.
היהודים הגיבו, וההמון שדד את בתי היהודים, וגם פגע פגיעות גוף ביהודים אחדים.
40 יהודים שהגנו על עצמם נעצרו, וחוייבו בפיצויים גדולים לשלושה סטודנטים.
ב- 1926 ביקר קוזה שנית בעיר, והמהומות התחדשו. הפעם חיללו תלמידים וסטודנטים מצבות בבית העלמין היהודי.

בפיאטרה-ניאמץ נוסד סניף של המפלגה הלאומנית, “משמר הברזל”, אשר דגלה באנטישמיות אלימה. ב- 1937 לא הורשו עורכי דין יהודים להשתתף בבחירות הלשכה, ובאפריל הוציאו אותם סופית ממסגרת הלשכה.
בחודש יולי נשלל רשיונם של 26 עורכי דין יהודים מתוך 28, ועל השניים שנותרו נאסרה הכניסה לבית המשפט.

במקביל החמיר המצב הכלכלי. מספר העניים והנזקקים גדל, במיוחד בקרב הפועלים ובעלי המלאכה, והם נזקקו לתמיכתה של הקהילה.

לקריאה על הפעילות הציונית בפיאטרה ניאמץ – לחצו כאן !

לקריאה על גורל יהודי העיר בתקופת השואה – לחצו כאן !

אחרי השואה
אחרי המלחמה השתקעו בפיאטרה-ניאמץ רבים מיהודי הכפרים שפונו אליה.
ב- 1947 חיו בעיר 8,000 יהודים.

בתקופת השלטון הקומוניסטי נהרסו בתי הכנסת בעיר מלבד בית הכנסת על שם הבעל שם טוב. בית כנסת זה נרשם כמונומנט הסטורי על ידי האקדמיה הרומנית. 

בסוף שנות ה- 50 ובראשית שנות ה- 60 של המאה העשרים, בהתערבותו של ה”ג’וינט”, שוחררו אסירי ציון, והעליה לישראל מרומניה התחדשה במלוא התנופה.
רוב יהודי פיאטרה-ניאמץ עזבו את עירם, ורובם הגיעו לישראל.

בשנת 1969 חיו בפיאטרה-ניאמץ כ- 300 יהודים.
בשנת 1983 (על פי דו”ח איגוד קהילות רומניה) היה מספרם 484 והיו להם שני בתי כנסת. 56 יהודים נתמכו על ידי הקהילה.
מספר היהודים הלך והצטמצם.

בתחילת שנות ה- 2000 חיו בעיר כמאה וחמישים יהודים.

(** מקור: בית התפוצות)