קהילת יאשי – הקהילה בשואה

שנים רחשה שנאת הרומנים ליהודי ארצם, עד אשר… במוצ”ש, 28 ביוני 1941, חצי שנה לפני ההחלטה על “הפתרון הסופי” בוועידת וואנזה, החל הפוגרום של יאשי, פרשה מרכזית בתולדות שואת יהדות רומניה בפרט, ובתולדות השואה בכלל. זו הייתה הפעם הראשונה שהשמדת יהודים בוצעה בצורה ממוסדת, במהלך מלחה”ע השנייה. חוקר השואה, פרופ’ יהודה באואר, אף ציין בכתביו כי “פרשת יאשי והפוגרום שהתחולל בה היא מבחינות רבות תחילתה של ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה”.

לרצף האירועים הרצחני, הפתאומי, קדם תכנון מוקדם; הפרעות החלו ביוזמת שליט רומניה, הרודן יון אנטונסקו, ולקחו בהן חלק רומנים ששירתו במנגנוני השלטון הצבאי והאזרחי – לקראת האירוע המתוכנן אף נשלחה ליאשי היחידה הרומנית המיוחדת, דרג אופרטיבי מס’ 1, שתכננה את האירוע ולקחה חלק בו – כמו גם אזרחים מכל רובדי האוכלוסיה שחיו ביאשי וסביבתה.

בתוך ימים רצחו בעיקר הרומנים כ – 15,000 מהיהודים בני עירם. המספר המדויק הכולל לא ידוע עד היום.

אלפים נרצחו ב”קסטורה” (Chestura de Poliţie), מפקדת המשטרה, וברחובות העיר יאשי שהפכה לבית מטבחיים עצום מימדים. אלפי ניצולים מהטבח, כ – 8,700 במספר, הועלו באכזריות לשתי רכבות אטומות שזכו לכינוי: “רכבות המוות”, מוכים ופצועים. היו אלה רכבות משא שעזבו את הרציף של תחנת הרכבת המרכזית בדרכן לשום מקום, נסעו הלוך וחזור כשהן גולשות לאטן על המסילות לאורכה של רומניה, ושעות רבות אף עמדו במקום.

הרכבת הראשונה עצרה, כעבור שבוע, בעיר קלראשי-ילומיצה בדרום רומניה, על גבול בולגריה. השנייה עצרה, כעבור 12 שעות, בעיירה פודול-אילוי כ – 20 ק”מ מיאשי. האנשים שנדחסו לקרונות ששימשו במקור להובלת כימיקלים או בהמות, היו לכודים ללא אוויר, מים ומזון, בחום הכבד של חודשי יוני-יולי דאז. בכל קרון נדחסו בין 100 ל – 150 יהודים (פי 3 מקיבולת הקרונות), שנאטמו היטב מבחוץ. היחס אליהם התאפיין ברשעות, רצחנות ותאוות בצע.

השיטה הרצחנית בה הובלו הקורבנות אל מותם, נחשבת ל”תרומה” רומנית מיוחדת ללקסיקון הזוועה.

רוב היהודים שנדחסו לשתי הרכבות נרצחו ונחנקו מחוסר חמצן ומים. רבים נקברו בעודם בחיים בקברות אחים שנכרו לאורך צירי הנסיעה. כ – 1,700 ניצולים, ירדו מהן כשהם בקושי עומדים על רגליהם, מבועתים מאימה, רעבים, צמאים, פצועים, הלומים וטרופי דעת.

בסופו של הפוגרום התברר כי קהילת יהודי יאשי ספגה מכה אנושה – רבבה ומחצה ממנה נעלמה. שליש מיהודי העיר. אלפים אחרים הוכו, עונו, נשדדו והושפלו. כמעט לא נותר בית ביאשי שלא חווה אובדן. אלפי בתים פרטיים, עסקים ומוסדות יהודיים נבזזו ונותרו אלפי אלמנות ויתומים חסרי כל שהיוו נטל כבד על הקהילה.

לאחר הפוגרום באו גזירות נוספות: חובה לתלות על הבגד טלאי צהוב, חובה על הגברים לעשות עבודות בכפייה, הטלת היטלים כספיים כבדים על האוכלוסייה היהודית (בטענה כי זו התרומה שלה למאמץ המלחמתי) ועוד.

כל זה גרם לכך שמצבם של היהודים שנשארו בחיים היה רע מאד; הקהילה היהודית שהונהגה על ידי יושב ראש הקהילה, יוסף יעקב עזרה לאלפי האלמנות והיתומים, אירגנה מתן ארוחות חמות לכ-200 אלף נזקקים וכן פעלה להשגת הקלות (תמורת כסף רב) לגזרות החדשות שהוטלו על היהודים כגון: השגת פטור מעבודות, הקטנת ההיטלים הכספיים והקמת בתי ספר עבור הילדים והמורים היהודים.

פעמיים, באוגוסט 1941 ובתחילת 1944, ניסה ממשל אנטונסקו לזייף מסמכים העוסקים בפרעות יאשי. ההיסטוריון, ז’אן אנצ’ל, נתקל במסמכים המזויפים במהלך מחקרו, והעיר על כך: “שני מבצעי הזיוף יצרו מצב משונה מאוד: מסמכים שונים מצויים בשתי גרסאות (ולפעמים אפילו 3) הנושאות אותו תאריך, אותו מספר רישום ואותה חתימה, אך בעלות תכנים שונים. השוואת התכנים חושפת את כוונותיהם של הזייפנים, שאינם אלא רשויות השלטון עצמן”.

עוד הוסיף אנצ’ל בהתייחסו לפוגרום יאשי כי “נרשמה אז התפרצות המונית של שנאה, שהתבטאה בריסוק ראשים, עצמות וגפיים ובאקסטזה מול הדם הניגר. הפרעות לוו בשוד, אונס והרס לשמו גם כביטוי להפסקת ראייתו של היהודי כבן המין האנושי וגם בתחושת שחרור מוחלט מנורמות התנהגות אנושית.”

יצוין כי גם תוך כדי הפרעות היו מתי-מעט שבלטו באומץ לבם כאשר ניסו לעזור ליהודים והיו מביניהם שזכו להכרה על פעולותיהם בהצלת יהודים בעת הפרעות ומיד לאחריהן, וקיבלו את תואר ‘חסדי אומות עולם’.
ביניהם חשוב למנות את הגב’ ויוריקה אגריצ’י – נשיאת הצלב האדום בעיר רומאן שסייעה באופן מעשי  והמלכה אלנה שהוזעקה על ידי גברת אגריצ’י. זו הפעילה לחץ חזק על בנה, המלך, שבתורו הפעיל לחץ על הממשלה והביא לפתיחת רכבות המוות והגשת סיוע לניצולים.

(** מקורות: ז’אן אנצ’ל – ספרים שונים)

על שלושת ימי הפוגרום וכל המאורעות שקדמו והמשיכו פרק כאוב זה בהסטוריה של קהילת יהודי יאשי, נכתבו ספרים ומחזות וצולמו לא מעט סרטים דוקומנטריים בארץ וברומניה.