קהילת טימישוארה – חיי תרבות ורוח בקהילה

לפי הנחות מסוימות, היהודים הגיעו לאזור זה כבר במאה ה-2 או במאה ה-3 לספירה, אך ידוע בוודאות על קיומם של מתיישבים יהודים בעיר רק לאחר הכיבוש העות’מאני במחצית הראשונה של המאה ה-16.

היהודים מוזכרים לראשונה בשנת 1716 בכתב מסירת המצודה שנחתם בין העות’מאנים לבין האוסטרים.

בבית העלמין הספרדי שבעיר, הקבר הישן ביותר הוא זה של עזריאל עשהאל שנפטר בשנת 1636. מאה שנה מאוחר יותר קיים מסמך המעיד על כך ש”מאיר אמיגו” ועוד 4 יהודים מאיסטנבול קיבלו אישור להתיישב בעיר.

בשנת 1743 פעלה בקרב “יהודי טמשוואר” (כפי שהייתה מוכרת העיר בכתבים היהודיים, לפי הנוסח ההונגרי של שמה), קבוצת מקובלים בשם “חברת תיקון חצות”.

בשנת 1762 הוקמו בעיר שני בתי כנסת רשמיים ראשונים : האחד ספרדי והאחד אשכנזי.

שלטון הקיסרית, מריה תרזה, התגלה כמדכא במיוחד כלפי יהודי טימישוארה שמצבם תואר כקשה יותר משל בני עמם בשאר הממלכה.

בשנת 1776 נחקקו חוקי “פקודת היהודים” (Judenordnung) – קובץ חוקים מגבילים נגד היהודים.
לאחר 1779 כשבוטלה הפרובינציה הנפרדת של הבאנאט והעיר והאזור חזרו להיות חלק מ”הממלכה ההונגרית” הווירטואלית במסגרת האימפריה האוסטרית, קמה בעיר “ישיבה גדולה” שפעלה משך 7 שנים.

באותה תקופה נשבה רוח סובלנית יותר כלפי היהודים, הודות למדיניותו של הקיסר יוזף השני.

בעדה האשכנזית כיהנו אז הרב יוחנן בה”ר יצחק וחתנו, הרב בינש דייטש שהיה דיין ומנהל ה”ישיבה גדולה”. ^.

במהלך המאה ה-19 היו קיימות בטימישוארה ישיבות קטנות פחות ידועות. באמצע המאה חל הפילוג של יהדות הונגריה בין שלושה זרמים. בשנים 1862–1865 נבנה בית כנסת אשכנזי מפואר ששירת את הקהילה הנאולוגית שהתפלגה מזו האורתודוקסית, שבראשה עמד אב בית הדין, הרב צבי הירש אופנהיים, תלמידו של הרב מרדכי באנעט.
ב – 1889 נחנך בית כנסת גדול נוסף בשכונת פבריק שהשתייך תחילה לזרם שהיה קרוי: “סטטוס קוו אנטה” ושהפך בהמשך גם כן לבית כנסת נאולוגי.

תחת השלטון הרומני שהתחיל בפועל בשנת  1920, בין השנים 1935 – 1941 התקיימה ישיבה אורתודוקסית חדשה בהנהגת הרב אשר יונה וינברגר.

אחד הרבנים הספרדים, הרב יצחק צבי סופר, היה בוחן את התלמידים כל שבוע בפני נציגי הקהילה כדי לעקוב אחרי התקדמותם. רבי יצחק צבי סופר שרד את השואה ונודע כרב מטמשוואר.
בספרו שו”ת מספר הסופר ישנן תשובות הלכתיות לניצולי שואה, וביניהן התרת נשים עגונות לנעדרים בעקבות השואה, גביית עדויות על השואה ועוד.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התפתחה בטימישוארה קהילה חסידית גדולה, מחצרות חסידות ויז’ניץ, חסידות דאש וגם חסידות מקומית , חסידות טמשוואר- אחד מענפי חסידות נדבורנה.

טימישוארה הפכה למרכז ציוני חשוב. כאן פעלה הנהגת הציונים, קרן הייסוד והקרן הקיימת של כל חבל טרנסילבניה.

גם מפלגת היהודים של רומניה הייתה פעילה מאוד בטימישוארה וזכתה בתמיכה רבה מיהודי העיר. בשנת 1936 תקפו אנשי התנועה הליגיונרית הימנית-קיצונית את הקהל היהודי של להקת תיאטרון ופוצץ בתוכו פצצה שהרגה שני צופים ופצעה רבים אחרים.

לאחר מתן זכויות האזרח באימפריה האוסטרו-הונגרית, התרבו יהודי טימישוארה והגיעו למניין של 7,000 נפש (10% מהאוכלוסייה) בתקופת מלחה”ע הראשונה. בעת מלחה”ע השנייה מספר היהודים בעיר הגיע לכ-12,000.

החל משנת 1940, עקב הגבלות כלכליות והפקעות רכוש, מעמדם של יהודי העיר הידרדר. משנת 1941 עם הדחת המלך קרול ותפיסת השלטון בידי הגנרל, יון אנטונסקו, משרות הברזל החלו לפעול באופן גלוי ותקיפת יהודים הפכה להיות נפוצה – כולל הרוגים ופצועים בודדים, שוד רכוש והשפלה ציבורית.

באמצע ספטמבר 1941 יהודים שגורשו מהאזורים הכפריים מסביב נאלצו לעבור לגור בטימישוארה.
30 יהודים – גברים ונשים – מטימישוארה נספו במחנות בטרנסניסטריה שקלטו בעיקר יהודים מאזור צפון מערב רומניה (בוקובינה ובסרביה). גברים רבים בני 16 – 40 נשלחו למחנות עבודת כפייה מקומיים וברחבי רומניה, ושרדו את השואה.

ב – 17.08.1942 בלחץ הגרמנים, אנטונסקו אישר את העברת יתרת יהודי רומניה מטרנסילבניה לבלזץ, סוביבור וטרבלינקה. בספטמבר אותה שנה שונתה התוכנית ו-200,000 יהודים מטרנסילבניה היו אמורים להישלח לבלזץ. לא ברורה הסיבה לדחיית המשלוחים הללו, ונראה שהם היו קשורים בשוחד שניתן לשלטונות הרומנים מהקהילה היהודית, שלטון רווי תככים ברומניה, מחאה רשמית של ממשלת ארצות הברית והקרב על סטלינגרד כחודש לאחר מכן, ששאב כוחות מן הגרמנים, וגרם לרומנים לחשוש מהיום שאחרי מפלת הגרמנים.

בערב ראש השנה התש”ה (1945) ברחו יהודי העיר כפליטים אל גולוג’ הסמוכה, על מנת להימלט מציפורני מתקפה נאצית צפויה, עם קריסת הצבא הגרמני והתקדמות הצבא האדום.

רוב אוכלוסייתה היהודית המקורית של טימישוארה, אשר נותרה בעיר, שרדה את השואה, אך יש אי ודאות משמעותית לגבי פליטים וחסרי נתינות באותה תקופה, שהגיעו לעיר – בעיקר חסידים מרחבי רומניה והונגריה.
כמו כן, אחוז משמעותי של יהודים תושבי העיר עברו להונגריה – שם המצב נראה בטוח יותר. אלו נספו כחלק משואת יהדות הונגריה.

פרט לארגונים הגזעניים הרומנים, עד לשנת 1945 היו חזקים בעיר גם ארגונים של הגרמנים השוואבים שהיו בעבר רוב האוכלוסייה ועדיין היוו מיעוט משמעותי בעיר.

גם בטימישוארה הארגון הקרוי “הועד הדמוקרטי היהודי”, כלי שרת של המפלגה הקומוניסטית שתפסה את השלטון הודות לנוכחות הצבאית הסובייטית, ניהל מערכה נגד הציונות ובתמיכת המשטר החדש. פעילים ציונים ויהודים אחרים נעצרו בתירוצים שונים ונשלחו לבתי כלא. בשנת 1947 מספר היהודים בעיר הגיעה ל-13,600.

לסרט אודות התיכונים היהודיים שתפקדו בטימישוארה בין השנים 1919-1948, באדיבותה של הגב’ ג’טה נוימן,
לחצו כאן ! 

שלוש אניות מעפילים יצאו עם מספר גדול של יהודי טימישוארה עליהם לא”י. האוכלוסייה היהודית הלכה וקטנה במהלך השנים בעקבות הגירתם לארץ ישראל או לארצות אחרות.

לאחר השחרור משלטון הנאצים והשלטת המשטר הקומוניסטי, רוב היהודים עלו במספר גלים לישראל וחלק קטן היגרו למערב אירופה, כולל גרמניה, צפון אמריקה ודרום אמריקה.

במשך חמישים השנים האחרונות, חיי הקהילה היהודית התנהלו בהנהגת הרב ארנסט נוימן שהתמסר לחינוך הנוער ולהוראת השפה העברית. לאחרונה נותרו בטימישוארה מאות ספורות של יהודים – רובם קשישים.