קהילת דז’ – הקהילה בשואה

בינואר 1941, במיפקד האוכלוסין הארצי האחרון שנעשה בהונגריה לפני הכיבוש הגרמני, נמנו בדז’ (כך בשפה רומנית, ובהונגרית נקרא המקום: דש) 3,719 תושבים יהודים ושיעורם באוכלוסייתה היה כ – 19%.
רובם היו סוחרים ובעלי מלאכה והיו בהם גם פקידים ועובדי כפיים.
הקהילה היהודית בעיר השתייכה לזרם האורתודוקסי וקיימה אגודות חברתיות ודתיות למיניהן.
משנת 1885 ניהלה את הקהילה היהודית חסידות דז’ המקומית, שהשתייכה לחצר חסידות האדמו”ר משה פּנט.

בעיר היו גם בית ספר יסודי יהודי, ישיבה ובית דפוס עברי.

בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר כמה תנועות ציוניות, וזמן מה אף יצא בה לאור עיתון ציוני בשפה ההונגרית.

דז’ שבצפון טרנסילבניה הייתה חלק מהונגריה עד למלחמת העולם הראשונה, ואחריה סופחה לרומניה.

ב-30 באוגוסט 1940 חזרה דז’ לריבונות הונגריה, והחוקים האנטי-יהודיים שחוקקה הונגריה נאכפו באזור בחומרה רבה יותר משנאכפו בתוך הונגריה עצמה.

בקיץ 1941 גירשו הרשויות ההונגריות לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים עשרות משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. רוב המגורשים נרצחו ב-27 או ב-28 באוגוסט 1941 בקמניץ-פודולסקי (Kamenets-Podolsk)..

בשנת 1942 גויסו גברים יהודים רבים מדז’ לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה.
רובם הוצבו באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.
באותה שנה אכפו הרשויות המקומיות גם כמה תקנות אנטישמיות כגון: שינוי יום השוק מיום שישי ליום שבת ואיסור השחיטה הכשרה.
הצבא הגרמני כבש את הונגריה ב – 19.03.1944 ועל פי מיפקד שנערך בשבוע השני של אפריל 1944 נמנו עם הקהילה האורתודוקסית במקום כ-3,600 יהודים.

המנגנון המינהלי ההונגרי נותר על כנו גם לאחר הכיבוש, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי צווים ותקנות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי.

ב-30 באפריל 1944 כינס ינוש שילינג (Janos Schilling) , סגן הממונה על מחוז סולנוק-דובוקה, ישיבה לדיון בביצוע הגטואיזציה במחוזו.

ב-3 במאי 1944 הורה ראש העיר ינו ורס (Jeno Weress) להקים את גטו דז’ ביער בונגור (Bungur) מרחק כמה קילומטרים מהעיר.

תחילה נאלצו היהודים לשהות בגטו תחת כיפת השמים, ולאחר זמן מה נבנו שם בקתות מקורות עץ שהובאו ממנסרות שהיו בעבר בבעלות יהודים מהמחוז.

מסילת רכבת שעברה בקרבת הגטו שימשה לאחר מכן לגירושים.

בתוך ימים אחדים רוכזו בגטו דז’ כ-7,800 יהודים, ובהם יהודי דז’ ויהודי מחוז סולנוק-דובוקה.

השמירה על הגטו הופקדה בידיהם של שוטרים מקומיים ושל כ-40 ז’נדרמים הונגרים בפיקודו של אמיל טקץ  (Emil Takacs)..

נשיא המועצה היהודית שפעלה בגטו היה פרנץ אורדנטליך (Ferenc Ordentlich) .

רופאים יהודים הורשו להמשיך ולהתגורר בעיר. ארבעה רופאים טיפלו בתושבי הגטו, והרופא הראשי היה ד”ר אוסקר אנגלברג.

בגטו פעל בית תמחוי, אך עמדה לרשותו רק אספקה דלה.

מדי יום הוקצו כמה גברים לעבודה בעיר. רבים הועסקו בהסבת בית הכנסת הגדול למחסן. חוקרים עינו את תושבי הגטו כדי שיגלו היכן הסתירו את חפצי הערך שלהם.

בימי קיומו של הגטו, כחודש ימים, מתו בו 25 בני אדם, ובהם כמה תינוקות.

כמה מיושבי הגטו ובהם הרב יוז’ף פּנט (Jozsef Paneth) רבה של נגילונדה (Nagyilonda) עם תשעה מבני משפחתו, הצליחו לברוח.
תושבי הגטו גורשו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים שיצאו ממנו ב-28 במאי וב-6 וב-8 ביוני 1944.

(** מקור: יד ושם – האנציקלופדיה של הגטאות)