קהילת גאלאץ – חיי תרבות ורוח בקהילה

בגאלאץ, עיר הנמל הגדולה והחשובה ביותר על הדנובה, ישבו יהודים מזה דורות רבים.
על פי ההסטוריון – יוסף ברוצ’נר – מי שהיה נשיא הקהילה היהודית של גאלאץ בשנים 1875-1898, היהודים הגיעו לגדות הדנובה עוד בתקופת הכוזרים במאה ה – 8.
מצבות יהודיות מהשנים 1590-1595 משמשות עדות ליישוב היהודים בגאלאץ במאה ה – 16.

יהודי גאלאץ היו אשכנזים, אך היו בקרבם גם מעט יהודים ספרדים, שכונו “ספניולים”.

האזכורים הראשונים
בתקופתם של ‘אלכסנדרו הטוב’ ושל ‘שטפאן הגדול’, היו היהודים הסוחרים העיקריים בנמל היחיד של נסיכות מולדובה ושמרו על הקשר עם האימפריה הביזנטית. יהודים מגאלאץ השתתפו בקרבות לצד צבאו של ‘מיכאי האמיץ’, אולם, מאוחר יותר, שינה האחרון את יחסו ופגע קשות ביהודים.

בגאלאץ נמצאו ראשית קברים יהודים מתוארכים ל – 1595, ובבית הקברות היהודי השני של גאלאץ יש אבן משנת 1629 ובשלישי אבן משנת 1774.

שטפן טומשה, השליט המולדובי ברבע הראשון של המאה ה – 17, הזמין את יהודי למברג לבוא ולהתיישב והם נענו להצעה ובמשך תקופה ארוכה הסחר הבינלאומי שנערך דרך גאלאץ נשלט על ידי היהודים, שנעזרו בקרובי משפחתם בלמברג ובאימפריה הביזנטית.

רבי שמחה מזלוצ’יץ, שעבר דרך גאלאץ ב-1764, טען ש”היהודים החיים בגאלאץ הם יראים, עשירים ונדיבים. שני מיסיונרים סקוטיים שהגיעו לארצות הרומניות על מנת לנצר את היהודים, הבחינו כי היו בגאלאץ כבר בשנת 1839, כ-500 בני האמונה היהודית.

תרומת היהודים לפיתוח העיר
ליהודי גאלאץ הייתה תרומה גדולה לפיתוח העיר, המסחר והתעשייה.
ב-1760 היו בגאלאץ בתי המלאכה לתיקון כלי שיט של האחים מנדל, בית החרושת לסבון של קונצלמן, בית החרושת לסבון ונרות של באבאט ובית החרושת למשחת נעליים “אלבינה”.
ב-1844 נפתח בית חרושת לשימורי בשר, שייסד יהודי אוסטרו-הונגרי בעל אזרחות בריטית בשם סמואל גולדנר. היה זה מפעל גדול מאוד, שסיפק את צרכי הצי המלכותי הבריטי.
היהודים החזיקו גם מחסני דגן ועץ, ששווקו לכל העולם דרך נמל גאלאץ.
 אוסקר גלדרן ומיליק הקימו ב-27 בפברואר 1888, בגאלאץ, בית חרושת ראשון לחוטי מתכת ומסמרים, שהתפתח וב-1912 העסיק כבר 200 עובדים.

פגיעות ביהודים
ביום הראשון של חג הפסחא של 1797, בעקבות ריב שפרץ בין שלושה מהם, יוונים שישבו בגאלאץ ערכו פרעות ביהודים, הכו אותם, שדדו את בתיהם, הרגו 4 יהודים והטילו אחרים לתוך הדנובה ושרפו את בית הכנסת על ספרי הקודש שבו. כומר רומני בשם איגנאט נתן מחסה בכנסייה שלו ל-70 יהודים, דאג למזונם והגן עליהם מזעם היוונים.

במאה ה – 19, בערי נסיכות מולדובה: יאשי, בקאו, גאלאץ, רומאן ומקומות נוספים, היו עלילות דם נגד היהודים עם תוצאות קשות.
והמקרה של גאלאץ אופייני למדי. בגאלאץ, בחג הפסחא של שנת 1859 היו פרעות אלימים בהם יהודים נהרגו ונפצעו, בתי כנסת נהרסו, גלילי תורה נשרפו, בתים וחנויות נבזזו ונהרסו והשלטונות בתגובה עצרו את דווקא את היהודים.
האירוע החל ב – 12.04.1859 עם האשמה שהיהודים הוציאו דם מידו של ילד נוצרי ולמחרת בלילה נעצרו 15 יהודים. ב-14 באפריל, בשעת התפילה, אלפי נוצרים התנפלו על בית הכנסת והכו ביהודים.
50 ספרי תורה, ספרים, קישוטים ותשמישי דת שונים הועלו באש ואת הרהיטים השונים נפצו.
כל בתי היהודים נבזזו והיהודים – גברים נשים וילדים – הוכו עד זוב דם.
פניות לקונסולים הזרים לא עזרו. הברון רוטשילד התערב וביקש את הגנתו של אלכסנדרו קוזה ולאחר מכן שוחררו העצורים ללא משפט. כעבור כמה שנים, ב – 21.09.1868, פרצה שוב עלילת דם בגלל ילד נוצרי שנחתך בעת שגזר ממחטות עבור יהודי.
השמועה גרמה לפרעות בהן נהרסו 4 בתי כנסת ונפצעו עוד 90 איש. בין לבין, בשנת 1867, במסגרת המבצע לגירוש ה”משוטטים” (יהודים שלא יכלו להוכיח מקום עבודה) הוטבעו לתוך הדנובה מספר יהודים שהשלטונות העות’מאניים סירבו לקבלם. פרשה זו הספיקה להגיע לעיתונות הצרפתית.

בשנת 1932 היו בעיר התפרצויות אנטישמיות אלימות, כולל הכאות והרס בתי עסק, לרגל קיומו בעיר של קונגרס ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית בהנהגתו של אלכסנדרו קוזה.

חיי הקהילה
היהודים התיישבו בחלק התחתון של העיר, ברחוב החבתנים ובסביבתו.
בית העלמין היהודי הראשון מוזכר במסמכים מ – 1590 ומ – 1629.
עד תחילת המאה ה – 18 הקהילה נוהלה על ידי חברה קדישא ורק מ-1812 התחילו לכתוב פרוטוקולים של ישיבות ועד הקהילה. משנת 1769 קיבלו היהודים אישור להתיישב גם במעלה העיר.

בניית בתי הכנסת התחילה מאוחר יחסית והראשון מוזכר רק ב – 1730 וכעבור 50 שנה, ב – 1780 מוזכר “בית הכנסת הגדול” ברחוב “גשר האבן” ששופץ ב – 1813.
בית הכנסת הגדול הכיל אלפי מקומות והיו בו שתי קומות של עזרת נשים.
בין 1800 ובין 1848 נבנו שני בתי כנסת נוספים ובמחצית השנייה של המאה ה – 19 נבנו עוד 14.
ב – 1826 הקימה גילדת החייטים בית כנסת נפרד עבור 150 חבריה, ב – 1846 הוקם בית כנסת של חסידי חב”ד, ב – 1847 בית כנסת של החרדים, ב – 1848 הוקמו בתי הכנסת “אוהל” ו”אדלשטיין” וב – 1860 בית הכנסת של העגלונים.
בית כנסת מתקדם עם עוגב ומקהלה הוקם בגאלאץ ב – 1863 וב – 1892 הוקם היכל בעלי המלאכה, התארגנות בת 180 חברים. ב – 1941 היו 20 בתי כנסת – בעיקר על פי ההתפלגות המקצועית של המתפללים – ובמקביל לבית הכנסת הגדול היו בתי כנסת של החייטים, הברזלנים, הסבלים, העגלונים, בעלי המלאכה ועוד.

להאזנה לתוכנית רדיו של קול ישראל ברומנית המספרת על פתיחתו המחודשת של בית הכנסת הגדול בגאלאץ – לחצו כאן ! 
(מגישה: יעל גולדשטיין  /  מרואיין: ד”ר לוציאן זאב הרשקוביץ – היסטוריון יליד העיר)

ב – 1859 נוסד בית הספר היסודי הראשון וב – 1877 ועדת החינוך של הקהילה.
בהמשך נפתח בית הספר לבנות “סילביה שמירר , בית הספר “האור” לכלכלת בית (לבנות), בית הספר למסחר לבנות יהודיות, גן ילדים, בית ספר מקצועי ועוד.
ב – 1919 הוקם בית הספר התיכון היהודי, “אלכסנדרו קוזה” ובמבנה שלו שכנה גם הנהלת הקהילה.

הקהילה היהודית של גאלאץ הקימה בית חולים יהודי, “בית החולים הישראלית” (Spitalul Israelit) ולשם החזקתו הוציא השליט מיכאיל סטורדזה צו בשנת 1846 שאיפשר גביית מס של פרומיל אחד על היבוא והיצוא של הסוחרים היהודים דרך נמל גאלאץ.

יהודי גאלאץ היו מאורגנים באגודות לפי עיסוקם: אגודת החייטים, אגודת בעלי המלאכה הישראלים, אגודת החייטים, התאחדות בעלי החנויות, התאחדות פקידי הנמל, התאחדות הצבעים והסיידים ועוד.

יהודי גאלאץ ייסדו אגודות צדקה שונות והפיקו כתבי עת, כדוגמת: “הד הדנובה” (L’Echo Danubien), “חובבי ציון” (Prietenii Sionului), “הארצי” (Pământeanul), “אהבת ציון” (Dragostea de Sion), “קול גאלאץ” (Vocea Galaţiului)  ועוד.

בשלב מסוים, הכריזו פועלי המאפיות בגאלאץ (המאפיות היו בבעלות יהודית) על שביתה לשם שיפור תנאיהם. המשטרה התערבה, הוציאה את הפועלים מהמאפיות והביאה במקומם חיילים שיחליפו אותם. הלחם שאפו החיילים היה גרוע מאוד ובעלי המאפיות רצו להתפשר עם עובדיהם, אך המשטרה לא הסכימה והתעללה בהם.
ניסיון להביא לחם מהעיר השכנה, בראילה, נכשל, כשעובדי המאפיות בבראילה הכריזו בעצמם על שביתה.

בגאלאץ חיו יהודים רבים והיא הייתה מרכז תרבות ומרכז ציוני אזורי ואף התקיים בה קונגרס ציוני עולמי. בעיר גאלאץ הופיע בשנת 1898 העיתון הציוני השני שיצא ברומניה, “אהבת ציון”.
בפרעות שנעשו ביהודים בשנת 1796 התדלדלה האוכלוסייה היהודית, אך מאוחר יותר התאוששה ובסוף המאה ה – 19 בשנת 1894 הגיע מספר היהודים ל-15,000.
ההגירה צמצמה את מספרם ל-12,000 (22% מהאוכלוסייה) בשנת 1910.

הקהילה היהודית של גאלאץ, בהנהגתו של הרב הראשי ומנהיגה באותה תקופה, יעקב מרגוליס, התגייסה למאמץ המלחמתי של רומניה בתקופת מלחה”ע הראשונה.
בית החולים היהודי היה לבית חולים צבאי ובסוף המלחמה הוענק לסגל בית החולים עיטור “כתר רומניה”, עם חרבות, ולכמה חברי סגל, ביניהם הרופא סגלר והסטודנט סולומונאנו, הוענקו עיטורים אישיים.
יהודים רבים התגייסו לצבא הרומני ו – 128 מביניהם, שנפלו במלחמה, הוטמנו בבית העלמין היהודי.
בנוסף להתגייסות הישירה, יהודים רבים עזרו בממון, כפי שעשה הנדבן רוזנברג ובהתגייסות לפעולות צדקה וטיפול בפצועים.

לפני מלחה”ע השנייה לאחר גירוש היהודים מהכפרים ומערי השדה, שחלקם הגיעו לגאלאץ, קרוב לשליש מאוכלוסיית גאלאץ הייתה מורכבת מיהודים.
בעת מלחה”ע השנייה בריטניה וארה”ב הפציצו קשות את העיר, עד הריסת שני שלישים ממנה.
השלטונות הרומניים דאגו לפינוי האוכלוסייה לאזור הכפרי, פרט לאוכלוסייה היהודית.
בעת גירוש היהודים מרומניה לטרנסניסטריה, הוקם בגאלאץ מרכז מעבר עבור היהודים שנאספו מהיישובים הקטנים.

לסיפורה של קהילת גאלאץ בשואה בהרחבה – לחצו כאן!

הנהגת הקהילה
לקהילה הייתה הנהגה רוחנית, דתית וארגונית.
בראש הקהילה היהודית של גאלאץ עמדו במהלך הזמן האישים הבאים: מרקו טל, יוסף פלכס, יוסף ברוצ’ינר, סולומון שוורץ, י. ליבוביץ’, מקס ראוך, דוקטור ס. פלדמן, פינקוס הרמן, ב. גוטסמן, דוקטור י. ביזמצ’ר, מישו הרשקוביץ, ברבו בויאנג’יו, לאון יעקבזון, אלפרד פאוסט ואברם וקס.

יהודי גאלאץ היו בחלקם מודרניים שהתפללו בבית הכנסת הכוראלי בעיר, בחלקם אורתודוקסים שמרנים וביניהם גם חסידים.
הקהל החילוני נהג להגיע לבתי הכנסת רק בחגים העיקריים או בכלל לא.
בין הרבנים הבולטים שכיהנו בגאלאץ היו:  הרב יעקב מרגוליס שכיהן בגאלאץ 66 שנים והיה בנו של הרב, אברהם מרגוליס – שגם הוא כיהן בגאלאץ.

חוקי רומניה מנעו אזרחות ממרבית יהודי רומניה ולכן הם היו מנועים מפעילות פוליטית.
ראשוני יהודי גאלאץ שלקחו חלק בפעילות הפוליטית המקומית, היו יהודים שמוצאם מדוברוג’ה, שקיבלו אזרחות עם צירוף דוברוג’ה לרומניה. האחד היה עורך הדין הציוני, ברוך צוסמר, שפעל במסגרת בתי המשפט מ – 1912 וב – 1928 נבחר להיות סגן ראש העירייה והשני – רוקח יהודי שנבחר ב – 1913 למועצת העירייה.

מוסדות הקהילה
הקהילה היהודית של גאלאץ הקימה ב – 1852 בית כנסת ברחוב מרקו אאורליו, באזור בית הספר הכללי מספר 26 – בית כנסת זה נהרס כשנערכו עבודות להסדרת העיר באזור.
ב – 1863 הוקם בגאלאץ היכל כורל רפורמי. ב – 1875 “חברת בעלי המלאכה” היהודים של גאלאץ הקימה את “היכל בעלי המלאכה”, בית הכנסת היהודי שעמד ברעידות האדמה ובהפצצות במלחמה ושרד.
במאי 2014 נפתח מחדש לאחר חמש שנות שיפוצים.
ב-1880 ועד יהודי קיבל רישיון להקמת היכל כוראלי שנחנך ב – 25.08.1885 בנוכחות הרב משה גסטר.
זה נהרס עקב רעידת האדמה בווראנצ’ה ב – 1940. ב – 1883 נבנה גם בית הכנסת שברחוב דורניי מספר 7. יש לציין כי בין שתי מלחמות העולם היו בגאלאץ 22 בתי כנסת.

הקהילה היהודית של גאלאץ דאגה שיהיו לה גם מוסדות חינוך: ב – 1859 היה בית ספר יהודי ברחוב הבראשובים, ב – 18 ביוני 1861 נפתח הפנסיון של פיארקובסקי וב – 1866 פעל בית הספר הרומני-ישראליטי בהנהגת סולומון גרינס.
בשנת הלימודים 1877 – 1878 פעלו שבעה בתי ספר יסודיים יהודיים (במקור ישראליטים) והגימנסיון של הקהילה נוסד ב – 1888.

הקהילה בהווה
יהודי גאלאץ עלו ברובם לישראל וכיום ישנה במקום קהילה יהודית המונה כ – 250 נפשות.
בית הכנסת של בעלי המלאכה שנבנה ב – 1896, עומד עדיין על תלו.
באוקטובר 2007 נבחר איסאלי מירצ’אה גולדמברג לראש הקהילה היהודית של גאלאץ.

לקהילה היהודית של גאלאץ יש בית עלמין גדול מאוד ברחוב שטפאן הגדול ובכניסה לבית העלמין קיימת  אנדרטה המוקדשת ליהודים שנפלו במלחה”ע הראשונה.

בגאלאץ התקיים אירוע היסטורי מרשים בתולדות עם ישראל:
מנמל גאלאץ יצאה האוניה: “טטיס” ועליה כ-300 חלוצים שנמנו על מספר אגודות ליישוב ארץ ישראל על ידי עבודת האדמה והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה.
הם נמנים בין מייסדי ראש פנה וזכרון יעקב שהיו הסמן הימני של ראשוני העלייה הראשונה ותקומת העם היהודי במולדתו.
היה זה ביום ג’ לחודש אלול תרמ”ב, 18 באוגוסט 1882 בשעה 11.45 לפני הצהריים.

(** מקורות: מחקרים על יהודי העיר ברומנית, ספרו של לוצ’יאן זאב הרשקוביץ על יהודי גאלאץ, פנקס הקהילות יד ושם)