קהילת בוקובינה – הקהילה בשואה

רקע –
יישובי יהודים קמו בבוקובינה כבר במאה ה- 13 .
במאה ה- 17 היגרו לבוקובינה יהודים רבים מפולין ומאוקראינה, וההגירה גדלה מאוד בשלטון האוסטרים.
ב 1890 ישבו בבוקובינה 90,000  יהודים שמילאו תפקיד חשוב בפיתוח המסחר והתעשייה, ולעשירים ביניהם היו אחוזות ואף תארי אצולה.
בשלטון רומניה בין שתי מלחמות-העולם הורע מצב היהודים, עקב פגיעות אנטישמיות, דחיקת רגליהם מעיסוקים שונים וערעור מעמדם המשפטי.

בעקבות ‘חוק בדיקת האזרחות מחדש’ שחוקקה ממשלת גוגה –  קוזה בראשית 1938 נשללה מיהודים רבים אזרחותם.
סיפוח צפון בוקובינה לברית-המועצות ביוני 1940 ונסיגת הצבא הרומני לוו בפגיעות באוכלוסייה המקומית ובעיקר ביהודים, כי הרומנים הנסוגים האשימום באהדה לקומוניזם ולסובייטים ובהתגרות תוקפנית בחיילים הרומנים.

יהודי בוקובינה בשואה, מלחמת העולם השנייה
בשלב המוקדם ההוא של השואה ובלי קשר עם הנאצים רצחו יחידות של צבא רומניה מאות יהודים ועשו פשעים חמורים אחרים.
גדוד הרגלים 16 בפיקודו של הרב-סרן האנטישמי ואלריו קארפ שנסוג דרומה מב’ הצפונית לכיוון פאלטיצ’ן רצח בעינויי תופת עשרות יהודים.
הרציחות לא פסקו גם אחרי יציאת הצבא הרומני מהשטח שנמסר לסובייטים, והשתתפו בהן גם גדודי חיל רגלים אחרים.
גם חיילים יהודים בצבא הרומני סבלו השפלות ועינויים מידי החיילים הרומנים וכמה מהם אף נרצחו.
יהודים רבים שנסעו להתייצב ביחידותיהם הושלכו מן הרכבות בעת נסיעתן. השלטון הסובייטי בצפון בוקובינה שם קץ לחיי התרבות והחינוך היהודים המסורתיים ולאוטונומיה שממנה נהנו למעשה יהודי האיזור בשלטון הרומנים. חוסלו כל הארגונים היהודיים הלא- קומוניסטיים והחל מסע של הטרדות, חקירות ומאסרים של מנהיגים ופעילים ציונים.
ב- 13 ביוני 1941 החלו הגליות של המוני מנהיגים ועסקנים ציונים ואחרים ושל כל מי שנחשב ל’אויב העם’. ההגליות נמשכו עד עצם ימי המלחמה הראשונים. מצ’רנוביץ הוגלו לסיביר כ – 4,000 יהודים, וכן הוגלו מאות משפחות מערי-השדה. בד בבד התנהל מסע נגד בעלי רכוש ועשירים למיניהם או נגד אותם שהשלטונות חשבום לעשירים.
המסע פגע גם ברבים מבני המעמד הבינוני, ובכללם בעלי מקצועות חופשיים שהוגדרו כ’בורגנים’. עם פלישת הגרמנים ובעלי-בריתם, בהם הרומנים, לברית-המועצות (22.06.1941) גוייסו אלפי יהודים לצבא האדום, אבל רוב היהודים נותרו במקום, מכיוון שלא הועמדו לרשותם אמצעים מיוחדים להסעה.
יהודים מעטים הוצאו מבוקובינה או הצליחו להימלט לפנים ברית- המועצות, שכן בדרכם מזרחה נלכדו בידי צבאות גרמניה ורומניה.
כבר לפני בוא הצבא הרומני לצפון בוקובינה החלו הפרעות ביהודים בכפרים רבים שהצבא הסובייטי נסוג מהם ושעדיין לא הגיעו אליהם יחידות הצבא הרומני.
התארגנו כנופיות איכרים, בעיקר אוקראינים, וביוזמתן שדדו, עינו, אנסו ורצחו מאות ואלפי יהודים.
כך היה ביישובים: באנילה, סדאגורה, רוהוזנה ועוד.
הצבא הרומני טיפח בחייליו שאיפה לנקום ביהודים על שכביכל סייעו למשטר הסובייטי. רב- סרן קארפ הורה לרצוח 450 יהודים בכפר צ’יודיי – הכפר הראשון שכבש בבוקובינה הצפונית.
ב-31.04 רצחו החיילים הרומנים אלפי יהודים בכפרים שכבשו.
ב 5-6 ביולי נכבשה צ’רנוביץ בידי הרומנים והגרמנים, ועמהם הגיעה גם אינזצקומנדו 10a  של אינזצגרופה D.
הגרמנים לא היו מרוצים מ’ביצועיהם’ של בעלי-בריתם הרומנים, שהקדישו שימת-לב מיוחדת גם לסילוק האוקראינים מצפון בוקובינה.
אינזצקומנדו 10a  נתנה דוגמה לרומנים, ערכה את הטבח הראשון בעיר והוציאה להורג מאות יהודים, ביחוד אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים.
בעת ובעונה אחת חוללו יחידות גרמניות רומניות פרעות בכל מחוז צ’רנוביץ.

בישובים היהודיים שלאורך הדניסטר נרצחו מאות יהודים בידי אוקראינים שבאו מגליציה, ויהודים נהדפו בידי הרומנים והגרמנים אל העבר השני של הנהר,  -שם נרצחו בדם קר. כ – 15,000 יהודים נרצחו בגל הרציחות ההוא.

ב- 21 ביוני 1941 הוחל בדרום בוקובינה בפקודתו של יון אנטונסקו, בהוצאת היהודים מן העיירות והכפרים, הפינוי נעשה על-פי שרירות-ליבם של השלטונות המקומיים, וכללו בו גם את העיר סירט.
הנשים, הזקנים והטף נשלחו בדרך-כלל למחנות בדרום-מערב רומניה.
על הקהילות הקטנות של חבל אולטניה הוטלה החובה לדאוג להחזקתם, אף שלא יכלו לעשות זאת.
מיד לאחר צאתם את בוקובינה הדרומית נשדד כל רכושם.
בספטמבר-אוקטובר 1941 שוחררו המגורשים מהמחנות שבדרום-מערב רומניה וגורשו לטרנסניסטריה.

בצפון בוקובינה רוכזו הניצולים מהפרעות והרציחות בכמה מחנות ומשם הועברו לגטאות בסטורוז’ינץ, בקוצמן, ואשקאוץ,  ,(ויז’ניצה ולוז’ן.
רבים נמלטו או הועברו לצ’רנוביץ.
ב- 11 ביולי הופעל שלטון אזרחי רומני בבוקובינה ולמושל מונה אלכסנדרו ריושאנו. המחלקה לרומניזציה במשרדו עסקה באופן בלבדי בהחרמת רכוש יהודים.
ב- 30 ביולי הוצא צו מיוחד מטעם המושל בדבר ענידת הטלאי הצהוב.
הלשכה הצבאית שפעלה ליד המושל ובראשה רב-סרן סטרה מארינסקו הוציאה לפועל באכזריות את כל ההוראות נגד היהודים ואף הוסיפה הוראות משלה. הופעלו גם כל החוקים וההוראות נגד היהודים שהיו בתוקף בשטחי רומניה הישנה (הרגאט – Regat .(על היהודים בבוקובינה נאסר כל קשר עם אחיהם ברגאט, ובכלל זה קבלת מזון.

ב- 4 באוגוסט נעשה ניסיון ראשון לגרש יהודים מבוקובינה לטרנסניסטריה. המשלוח הראשון כלל יהודים מסטורוז’ינץ והסביבה.
הז’נדרמים הרומנים רצחו 200 מהם בהטבעה במימי הדניסטר.
ב 10 באוקטובר 1941 נתקבלה מבוקרשט הפקודה הסודית להתחיל בגירושם של יהודי צ’רנוביץ ושל כל יהודים שנותרו בחיים בבוקובינה הצפונית מעבר לדניסטר.
לפני כן הוחל בריכוז היהודים בכל בוקובינה הצפונית בכמה גטאות ומחנות.
ב 11 באוקטובר הוקם הגטו בצ’רנוביץ, ולמחרת, ב- 12 באוקטובר 1941 החלו הגירושים. אלפי יהודים גורשו לטרנסניסטריה דרך מעבר הגבול אטאקי  אך רובם נשלחו למחנות שאולתרו בחופזה בצפון בסרביה, והם מחנות סקורן, אדינץ ומרקולשט, ורבים מהמגורשים נספו שם.
אותם יהודים שלא נספו במחנות, גורשו בין ה – 9 באוקטובר 1941 ל- 31 בו לטרנסניסטריה.
עד להפסקת הגירושים ב- 15 בנובמבר 1941 גורשו 57,000 יהודים מבוקובינה כולה ובכללה דרום בוקובינה.
הגירוש התנהל באכזריות רבה ורבים נרצחו בדרך.
רכוש היהודים נשדד מיד בידי התושבים המקומיים, אף שלכאורה נחשב לרכוש ממשלתי מוחרם.
נותרו רק כ – 20,000  יהודים בצ’רנוביץ. ביוני 1942 גורשו כ – 4,000 מהם.

הגירושים הופסקו הודות לפעילות מנהיגים יהודים בבוקרשט, בעיקר ד”ר וילהלם פילדרמן והרב הראשי אלכסנדר שפרן, שהשיגו הבטחה ממיכאי אנטונסקו להשאיר בצ’רנוביץ את היהודים הדרושים לכלכלת המקום.

הרודן יון אנטונסקו התיר להשאיר במקום 10,000 יהודים, אך למעשה נשארו עד סוף המלחמה כ – 16,000 ביניהם כמה מאות ניצולים מפולין.

באוקטובר 1943 בוטלה חובת ענידת הטלאי הצהוב והאיסור על התנועה ברחובות. עם התקדמות הצבא האדום פחדו היהודים כי יפלו קורבן לגרמנים הנסוגים. השלטונות הרומניים אסרו על היהודים לצאת לפנים רומניה.

בראשית פברואר 1944 נסוג הצבא הרומני והעיר נותרה בידי הגרמנים, אך הכיבוש המהיר של העיר בידי הצבא הסובייטי הציל את יהודי צ’רנוביץ מהשמדה. באפריל 1945 ,כאשר איפשרו הסובייטים מעבר חופשי לרומניה, יצאו את צ’רנוביץ כמעט כל היהודים המקומיים, שריד אחרון ליהודי בוקובינה הצפונית.
כמה אלפים, לרוב בודדים מתוך משפחות שגורשו, חזרו בסוף 1944 ובראשית 1945 מטרנסניסטריה.
רובם התרכזו בערים בדרום בוקובינה מהן גורשו ב- 1941 .
כעבור שנים מעטות יצאו רובם את רומניה ועלו לישראל.

(** מקור: מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה”ס המרכזי להוראת השואה)