קהילת בוזאו – הקהילה בשואה

בזמן מלחמת העולם השנייה, היה בעיר בוזאו גטו פתוח עם אוכלוסייה שמנתה כ – 1300 יהודים נכון לחודש יולי 1941.
בעיר התקיימה עד לשואה קהילה יהודית גדולה של קרוב ל-400 משפחות יהודיות, כאשר יהודי בוזאו הקפידו לא להתערבב עם הגויים ורובם דיברו יידיש.

תחילת הפלישה (הקמת הגטו)

בשלהי 1940 החליטו הרומנים שעל כל יהודי בוזאו להיכנס למחנה הסגר.
בפועל, הכניסו את כל היהודים (מגיל 16 ועד המבוגר שבהם) לתוך בית ספר תיכון. 12 יהודים נלקחו לבית פרטי של יהודי אחר והם היו ערבים ליהודים הנמצאים בבית הספר התיכון: אמרו להם שאם מישהו יברח, הם יוציאו להורג את אותם 12 יהודים.

הפרעות

הכומר לשו מ”כנסיית הדואר” בבוזאו יזם את הריסתו והפקעת שטחו של בית הקברות היהודי בעיר, שהוקם בשנת 1834 וכמעט כל המצבות נעקרו ונגנבו.

הליגיונרים שנשלחו במיוחד להרוס את בית הקברות עשו זאת בפטישים ובאיזמלים, ופירקו גם את הגדר.
בית הקברות הוסב למגרש חניה לעגלות סוסים ושוורים. הכומר הועיד את חומרי הבניין שאסף לשיפוץ כנסייתו.

בערי השדה ננקטו גם כן צעדים נגד היהודים – מה שהפך לנורמה בחודשים העוקבים: מאסרי-שווא, האשמות בפעילות קומוניסטית, התפרצויות לבתי כנסת, מאסר הפחדה ועינויים של ראשי קהילות.
בבוזאו, במסגרת צעדי הפחדה שנעשו מסביבה, נאסרו כעשרים צעירים בני 16-20 שהיו חברי ארגוני נוער ציוניים ואלו עונו בידי המשטרה הליגיונרית כדי שיודו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית.
ב-1 באוקטובר 1940 שיחרר אותם בית המשפט הצבאי מחוסר הוכחות, אבל העובדה שנפתחו להם תיקים במשטרת הביטחון, הביאה כעבור שנתיים לגירושם לטרנסניסטריה – שם נספו כמעט כולם.

פרעות בבתי כנסת

בבוזאו התפרצה קבוצת ליגיונרים לתוך בית כנסת, והמתפללים נשדדו, הוכו ונעצרו.
השרים הליגיונרים, ובייחוד שר החינוך, האמנויות והדתות, יזמו סדרה של צעדים אנטישמיים בניגוד לחוקים הקיימים או הציעו חוקים והוראות חדשים.
מקרה כזה אירע כאשר כנופיה של ליגיונרים התפרצה ב-30 בספטמבר לבית הכנסת הגדול בבוזאו, שדדה את המתפללים והחזיקה בהם כל הלילה.

התנכלות ליהודים

בשלב מסוים, נעצרו 17 נערים – ביניהם אפילו ילדים – והואשמו בקומוניזם. הם עונו, חתמו על הודאות ונשלחו לבית דין צבאי. כמה מהוריהם היו עניים מאוד ולא יכלו לשכור עורך דין, והקהילה אספה סכום כסף למטרה זו, ואז גם נערים אלה זוכו בבית הדין הצבאי.
הזיכוי עורר זעם רב בקרב הליגיונרים המקומיים. הם עצרו את ראשי הציבור היהודי בבוזאו והיכו אותם בפראות. כמרים רבים התגייסו לפעילות פוליטית במסגרת שתי התנועות האנטישמיות והסיתו בדרשותיהם נגד היהודים או אף נטלו חלק באופן מעשי בפעולות  שונות.

בספטמבר 1940 הוכרחו הסוחרים היהודיים לתלות על חנויותיהם שלט “חנות יהודית”.
קבוצות של “אנשי החולצות הירוקות” עמדו ליד החנויות ומנעו כניסת נוצרים.
היהודים הוטרדו ברחובות, במשטרה ובבתי הכנסת.
בדצמבר 1940 הוכרחו כל היהודים, ללא יוצא מן הכלל, לנקות את השלג ברחובות העיר.

באותה תקופה הגיעו לבוזאו יהודים רבים מטארגו ניאמץ ומיאשי.
לעומת זאת נשלחו יהודי בוזאו לעבודת כפייה למחצבה בבסרביה. כמו כן גורש למחנה הריכוז, טארגוז’יו יו”ר המרכז היהודי המחוזי, ד”ר ש. רפפורט בעוון שתדלנותו לטובת היהודים.
צעירים מתנועת “השומר הצעיר” נעצרו ונאשמו גם הם בקומוניזם.

ביולי 1941 נעצרו כל הגברים בגילאי 18 עד 60  והוחזקו כבני ערובה בגימנסיה הרומנית, ואחר כך בבניין בית הספר היהודי, עד לסוף שנת 1941. אז שוחררו, ורק בני ערובה מועטים נשארו עצורים בביתו של ראשי הקהילה.

המצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית בגטו

המצב הכלכלי הקשה של האוכלוסייה היהודית בתקופה הזאת משתקף במספרים הבאים:
בשנת 1942 היו רק 17.5% מהיהודים עוסקים במקצועותיהם. 66 מתוך 138 אומנים לא יכלו לעבוד, 166 מתוך 196 פקידים פוטרו, 91 מתוך 168 סוחרים ותעשיינים איבדו את עסקיהם.
במחוז בוזאו הוקעו מהיהודים 105 בתים, טחנת קמח, בית חרושת, 220 דונם אחוזות, 7500 דונם יער ו-6630 דונם כרמים. יש לציין כי כמעט כל יהודי מחוז זה גרו בעיר בוזאו עצמה (ב־1930 גרו בכל המחוז רק 93 יהודים, לעומת 1604 שבעיר בוזאו) מה שאומר שהרוב המכריע של הנכסים שהופקעו היו של יהודי העיר.

המצב הכלכלי הקשה פגע בהכרח ביכולות הקהילה לסייע ליהודי העיר. גם בניינים שהיו בבעלות הקהילה דהיינו: בית הספר, בית המרחץ ומאפיית המצות הוחרמו על ידי השלטונות בתקופת המלחמה בהתאם לחוקים הגזעניים.

פעולות הקהילה של בוזאו

הקהילה הצליחה להושיט עזרה ל-70 יהודים אשר ברחו ממחנות כפייה, והחזיקה אותם בהחיבא בבוזאו.
משהגיעו יתומי טרנסניסטריה באפריל 1944, טיפלה קהילת בוזאו ב-900 ילדים עד לעלייתם לארץ ישראל ואז הגניבה את הפליטים לתוך אונייה בסתר.

חינוך בגטו

הקהילה המשיכה בפעילותה בכל אותה תקופה, והוסיפה לטפח את החינוך בעיר.
היא החזיקה בית ספר עממי, שני בתי כנסת, גן ילדים ומסעדה לתלמידים.
מספר התלמידים בבתי הספר של הקהילה גדל מ-70 ל – 130 בשנתיים.

(** מקורות: ז’אן אנצ’ל (תולדות השואה ברומניה – כרך 2) + עדותה של שרה לייבוביץ’ מיד ושם)