קהילת אוראדיה – הקהילה בשואה

עם סיפוחה של אוראדיה להונגריה בספטמבר 1940, הוחלו על יהודי אוראדיה כל החוקים האנטי-יהודיים שנחקקו בה, והקהילה סבלה בעיקר מגיוס הגברים לגדודי שירות העבודה ומהגזירות הכלכליות שהיו כלולות בחוקים האנטי-יהודיים.

עוד לפני הגירוש הכללי התרחשו שני אירועים מרכזים שהטילו אימה על האוכלוסייה היהודית באוראדיה:

1. נערכו רשימות של יהודים שאזרחותם הייתה מפוקפקת בעיני השלטון. ב-1941 נאספו ללא התראה מוקדמת כל “בעלי אזרחות מפוקפקת”, הובלו לתחנת רכבת והוגלו לשטחה של פולין לשעבר ורובם נספו שם.
2. לאחר 1942 הוגבר הגיוס היהודי לגדודי שירות העבודה. המגויסים היו אומנם במסגרת צבאית אבל ללא מדים ונאלצו לשאת תג צהוב. הם צורפו ליחידות צבאיות שיצאו לחזית המזרחית לאוקראינה ולשטחה של ברה”מ. משתתפי יחידה זו הושפלו ועונו יחד עם יהודים מגדודי שירות אחרים (כאשר כ – 80% מכלל 6,000 המגויסים נהרגו בעת שירותם).
   בגדוד של קהילת אוראדיה התגייסו כ-500 חיילים. רובם נהרגו בחזית הרוסית ב-1943.

הכיבוש הגרמני
מיד עם כיבוש הונגריה בידי הגרמנים ב-19 במרץ 1944, החלו הכובשים ברדיפת היהודים.
ב-31 במרץ הפקיע הס”ס את בית-החולים היהודי, והקהילה היהודית נדרשה לספק לו חומרים מסוימים.
ראש הקהילה, שנדור לייטנר, מונה לאחראי על איסוף החומרים.
ב-6 באפריל החרימו הגרמנים כמה בתים של יהודים, אסרו את דייריהם הגברים ואת הנשים והילדים זרקו לרחוב. הפקעת הדירות הפרועה נפסקה, מכיוון שפגעה במאמץ לצייד את בית-החולים.
ב-18 באפריל 1944 החל הצבא ההונגרי להפקיע רכוש יהודים באוראדיה. הפעולות הללו הפכו למיותרות עם פרסום הצו להקמת גטו ליהודי אוראדיה.

ב-1 במאי 1944 הגיע לאוראדיה תיאודור דנקר כדי לפקח על ריכוז היהודים בגטו, סמוך למרכז העיר, וריכוזם של יהודי הסביבה בגטו אחר.  את עיקר מלאכת גירוש היהודים לגטאות עשו ז’נדרמים הונגרים.
נכנס לתוקפו השלב הבא של הגזירות נגד יהודי נג’וורד – סגירתם בגטו. הם אולצו לעזוב את בתיהם, כשהם משאירים מאחור כמעט את כל חפציהם, ולהיכנס לגטאות בתנאי צפיפות קשים ובלתי אנושיים.

ב-3 במאי 1944 הוקמו בנג’וורד שני גטאות: “הגטו הראשי” לכ-27,000 יהודים מן העיר (הגטו השני בגודלו בהונגריה אחרי בודפשט), וגטו קטן יותר, לכ-8,000 יהודים ממחוז ביחר.

משפחת וייס
סרין וייס עם ילדיה: מוישי, ישעיה וברנדי (מימין לשמאל)
נספו כולם בשואה. הובלו מגטו אוראדיה למחנה אושוויץ.

הגטו הראשי הוקם בשכונה שהייתה מאוכלסת בצפיפות ביהודים, בקרבת בית הכנסת האורתודוקסי הגדול.
יהודי העיר נדרשו לעקור לגטו בתוך חמישה ימים. הצפיפות בגטו הייתה גדולה מאוד, וכ – 15 נפשות הצטופפו בכל חדר. כמויות המזון שסופקו לגטו לא הספיקו, וביזמתן של רשויות העיר לעיתים תכופות היו בגטו הפסקות ממושכות בהספקת החשמל והמים.

הגטו הקטן הוקם בפרברי העיר, במשק ובמגרש העצים של מצי (Mezey)  גם שם היו תנאי המחיה קשים; תושביו קיבלו 70 גרם לחם ליום, מנת מרק בצהריים ומנת קפה בערב.

יהודים מעטים הצליחו להימלט מן הגטאות וחצו את הגבול לרומניה.
ד”ר מיקשה קופפר (Miksa Kupfer), רופא נשים ידוע בבית החולים היהודי, ניסה להציל מגירוש את הטרנספורט האחרון ובו כ-3,000 יהודים, על ידי דיווח כוזב על מגפת טיפוס המחייבת הסגר מיָדי למניעת התפשטות המחלה.
פעולתו של ד”ר קופפר לא הצליחה למנוע את גירוש הטרנספורט האחרון, אבל בגטו הוקם בית חולים למחלות מידבקות, והדבר אִפשר לתשעה עובדי כפייה לשעבר – עם בני משפחותיהם שמנו כ-80 נפשות – להעמיד פנים שחלו בטיפוס ולהינצל בשל כך מגירוש. רוב המשפחות האלה אכן הצליחו לאחר מכן להימלט מן הגטו.

ב-24 במאי 1944 יצא המשלוח הראשון של יהודים לאושוויץ., ממפעל העצים, ‘מזי’, ובו בעיקר יהודים מן הגטו ההוא (הגטו במפעל העצים), וכן 300 יהודים מהגטו שבעיר עצמה.
כעבור שלושה ימים החל הגירוש מהגטו שבעיר במלוא התנופה. כמעט יום יום, עד 3 ביוני 1944, נשלחו כ-3,000 יהודים לאושוויץ, עד שהגטאות באוראדיה התרוקנו למעשה.

ניסיונות התמודדות של יהודי אוראדיה
היודנראט ניסה כוחו בהצלה וכן עשו מאמצים יהודים פרטיים. כמה יהודים מאוראדיה נמלטו מהגטו וכ-40 משפחות ניסו להסתתר בבונקרים שחפרו בחיפזון בגטו עצמו. רובן נתגלו.

בראשית הגירושים ניסה היודנראט למונעם בטענה כי מגפת טיפוס פרצה בגטו במרכז העיר. את הרעיון העלה ד”ר סבסטיאן, ואולם, הצלחתם הייתה מצומצמת; הם קיבלו רשות לאפשר ל-18 חולים ואנשי צוות בלבד להישאר באוראדיה.

ניסיון אחר להציל עוד כמה יהודים עשה יעקב מיטלמן, ראש מחלקת הרווחה של היודנרט, ועמיתו קצנבאום, שקיבלו רישיונות עלייה לארץ-ישראל. הם פנו בתמיכת היודנרט לשלטונות כדי לקבל שחרור בשבילם ובשביל בני משפחותיהם כנתינים בריטיים בכוח. בקשתם נדחתה והם גורשו.

עדויות לקהילת אוראדיה
אחת מהעדויות המרכזיות של קהילת אוראדיה היא של נערה יהודייה תושבת העיר, שכתבה יומן במשך המלחמה, והיומן שרד, אווה היימן, הייתה בת 13 כשהחלה לכתוב את יומנה, ב-13 בפברואר 1944, והיא המשיכה לכתוב עד 30 במאי 1944 – שלושה ימים לפני שגורשה לאושוויץ.
אווה נרצחה באושוויץ ב-17 באוקטובר 1944. אמה של אווה, אגנס ז’ולט, שנותרה בחיים לאחר השואה, מצאה את היומן בנג’וורד ב-1945. ביומן מתארת אווה את קורותיה במלחמה ואת אובדנה המהיר של קהילת אוראדיה.
כאשר חששותיה הגרועים ביותר מתממשים, והגרמנים פולשים לעירהּ ב-19 במרץ 1944, כותבת אווה ביומנה קטע קורע-לב. 18 במרץ 1944: “יומני הקטן, אתה המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באו!
סיפור חייה של אווה היימן מתועד בסרט בשם “הסטורי של אווה” שמתאר באריכות ובצורה מוחשית את הקורות אותה בימי השואה.

אווה היימן 
(נשלחה מאוראדיה לתאי הגזים)

במרתף השואה בשכונת הר ציון בירושלים, שבו מונצחות קהילות רבות שהיו בשואה, מוקדשת אחת מהאבנים לזיכרון לעיר אוראדיה.

(** מקורות: ויקיפדיה + יד ושם)

לקריאה נוספת על גורל הקהילה בשואה – לחצו כאן !

לצפייה בסרטון ראשון על גורל היהודים בעיר בזמן השואה – לחצו כאן !

ולעדות נוספת – לחצו כאן !