פצ’יורה

תנאיו החמורים של מחנה פצ’יורה היו ידועים לשמצה בקרב אוכלוסיית הגטאות שבאזור מוגילב, ומשום כך ניסו היהודים בכל הדרכים להימלט מן הפינוי וחיפשו מסתור במרתפים ובשדות.
ברם, האנשים ניצודו על ידי כלבי משטרה והועלו על קרונות סגורים – 80 לקרון. במבצע זה הוצאו גם הילדים מבתי היתומים וחולים הובאו על אלונקות מבתי החולים, בעוד שנשים וזקנים נלכדו בחוצות, כדי לכלא את המחסה שנדרשה על ידי לגיון הז’נדרמים במוגילב.

כך הופרדו הורים מילדיהם ונשים מבעליהן. החלשים שבהם נספו בדרך, נחנקו בקרונות מחוסר אוויר.
הקבוצות הורדו בתחנת הרכבת איסראילובקה (Israilovca) במרחק 14 ק”מ מפצ’יורה, ומן התחנה הובאו המגורשים ברגל למחנה.
לאורך כל הדרך הוכו ביד הז’נדרמים.  
שיירות בנות 300-400 אנשים הגיעו ממוגילב בחודשים ספטמבר-נובמבר 1942.

באותו זמן הובאה לפצ’יורה גם קבוצת יהודים אוקראינים מבראצלאב  Bratlav שבמחוז טולצ’ין. 50-60 מגורשים הצליחו להימלט מן המחנה ולחזור למוגילב, אולם נתפשו והוחזרו לפצ’יורה.

בעקבות המעשה, ביקש מפקד לגיון הז’נדרמים במוגילב ב – 26.10.1942, המאיור אוראשאנו, ממפקד הז’דרמריה של טרטנסניסטריה לנקוט צעדים, כדי למנוע את בריחתם של מגורשים ממחנה פצ’יורה.
השמירה הוגברה על ידי משמר חזק של אנשי מיליציה אוקראינים, שבראשם עמר האוקראיני סאמארנקו. (Samarenco)

מלבד המיליציה האוקראינית, שכנה בפצ’יורה גם תחנת ז’נדרמים רומנים.
מפקדה היה רב סמל סטראטולט (Stratulat) שהתעלם מן המתרחש בתוך המחנה – שם שדדו השומרים האוקראינים, הציקו ורצחו כאוות נפשם.

מלבד היהודים האוקראינים, ששרדו מ – 3,005 מפוני טולצ’ין הנ”ל, והקבוצה, שהובאה מבראצלאב, נמצאו בסתיו 1942 בפצ’יורה גם 2,500 יהודים רומנים מצ’רנוביץ, מסטורוז’ינץ, מואטרה-דורניי, מדורוחוי , ממיכאילן, מיאשי ועוד- וכן שוחט ובתו מטולצ’יאה.

שני הבניינים בעלי הקומות שהיוו את המחנה, נמצאו באחד המקומות היפים ביותר שעל גדת נהר הבוג.
בבניין הראשון, בעל 3 קומות, שוכנו האנשים שהיו בריאים, כביכול.
בחדרים חסרי דלתות שחלונותיהם היו ללא שמשות, אטומים סחבות או קש, שכבו האנשים, רועדים מקור, במשך חודשים, ולא יכלו להתרחץ מחוסר מים וסבון.

ב”בתי התמחוי” שהוקמו על רגל אחת מקופסאות פח מנוקבות, הושחר הכל -אנשים וחפצים – מרוב עשן.
הקברנים היהודיים, שהיו האנשים החשובים והפעילים ביותר במחנה, העמידו שומר בפרוזדור שבקומה הראשונה.
מתפקידו של שומר זה היה לשמור על הגוססים מפני הכלבים, שריחרחו את הגוויות וניסו לחדור פנימה, וכן מפני השומרים, שחיכו לרגע המתאים להתגנב בחשאי למקום, כדי להוציא את שיניי הזהב מפי המתים.

בפצ’יורה היו קוברים יום יום עשרות גוויות (גופות), מאחר שהתמותה הגיעה ל 30-40 איש ולמעלה ליום.
בקומה השנייה שכבו החולים, שלא ניתן להם טיפול כלשהוא, כי לא היה במחנה כל רופא, וכן לא היו בנמצא תרופות.
בקומה השלישית דרו הנשים. בכל הקומות שררה אותה אווירה של עוני וצפיפות מבהילה. 

הבניין השני נועד לחולים במחלות מדבקות, במיוחד לחולי טיפוס הבהרות.
כ – 4,000 איש נספו בפצ’יורה ממחלה זו ואחרות.

על יד שני הבניינים היה מוסך ששימש חדר מתים. בחדר זה נערמו מידי יום כ – 60 גופות, זו על גבי זו, שנועדו להיזרק לבורות זעומים כי מחמת הקשיים בחפירה באדמה קפואה ניתן לחפור בורות קטנים בלבד.
בורות אלה, שהוכנו מאחורי הבתים, שימשו קברי אחים. 

לא היה ביכולתם של דיירי המחנה להשיג מזונות, כי נאסר על האוכלוסיה המקומית להתקרב למחנה, ואילו על דרי המחנה נאסר לצאת לעבר השני של גדר התיל. משכילו לאכול העשבים ואת קליפות העצים שהקיפו את הבניינים, התנפחו האנשים מרב רעב. 

הרעב במחנה היה כה חמור, עד שהביא לאכילת בשר אדם .
בפצ’יורה אירע ששתי אחיות אכלו מגופת נערה שמתה ימים אחדים קודם לכן. מזוועת המעשה נטרפה דעתה של אחת מהן, בעוד שאחותה השליכה עצמה למימי הבוג.

תחת לחץ הרעב עברו אחדים מרצונם למחנה העבודה הגרמני בבראצלאב.
הם ידעו מראש, כי הם  צפויים שם למוות, אולם לפני כן יקבלו מנת אוכל זעומה תמורת עבודתם.  

בפצ’יורה היה קיים ועד יהודי שפנה תכופות לשלטונות ולוועד היהודי במוגילב ושטח בפניהם את המצב הנורא במחנה, אולם פניותיו לא הביאו לשום תוצאות. 

בפצ’יורה אירעו גם מקרים נוספים של טירוף דעת והתאבדויות.
אישה חנקה את שני בניה והשליכה אותם לבוג (נהר), ולאחר מכן הלכה בדרכם. כן התאבדו מספר נשים צעירות שנאנסו על ידי שומרים אוקראינים.
פרופסור למתמטיקה מצ’רנוביץ יצא אף הוא מדעתו, ונמצא מת, ציפוניו נעוצות בקברו של חייל גרמני שנהרג שם בקרב.

בעזרת היהודים האוקראינים נעשו כמה נסיונות בריחה.
בסביבת הבניינים שליד הבוג לא הייתה שמירה. אסירים אחדים הצליחו לקפוץ מן הגג לתוך הנהר או לטפס על חומה שגובהה היה 4 מטר, ולברוח.
אלו שנתפסו, נורו במקום.

כמה פעמים באו מעבר לבוג אנשי ס.ס. במשאיות, נטלו יהודים והעבירו אותם אל מעבר לנהר, לאזור הגרמני ושם רצחו אותם. ב – 16 באוקטובר נערכה “אקציה” מיוחדת :מפקד אחד המחנות שמעבר לבוג,  אובר-פלדוובל האנס רוקר, דרש ממפקד המחנה בפצ’יורה למסור לידיו את כל הנערות שגילן בין 14-20 שנה על מנת לשלחן כאחיות לבתי החולים הגרמניים שבמחוז ויניצה .

נבחרו 150 נערות ונמסרו על ידי הגרמנים. הגרמנים העלו אותן על משאיות, הובילו אותם לתוך היער שבין באר לבין ויניצה, ובו עינו ואנסו אותן ולבסוף רצחו את כולן.

רק נערה אחת הצליחה להימלט בעזרת חייל גרמני שאף הוא היה כלוא לפנים במחנה ריכוז.

“אקציה” אחרת נערכה ב – 20 בנובמבר, ובה ניסו הגרמנים להוציא את כל היהודים מן המחנה, אולם לאחר משא ומתן עם השלטונות הרומניים הסתפקו רק ב – 500 איש.

“אקציה” שלישית נערכה ב – 10 במאי 1943, כאשר הוציאו מן המחנה 600 איש – גברים ,נשים ונערות צעירות.
באותו זמן קפטן פטקאו, מפקד לגיון הז’נדרמים בטולצ’ין, והממונה על המחוז: הקולונל לוגין הגיעו לביקור במחנה בפברואר 1943.
אולם מראה עיניהם הדהים אותם, עד שחזרו על עקבותיהם כלעומת שבאו, מבלי להיכנס לתוך המחנה. השניים הסתפקו בכך ששאלו את שומר השער, כמה מן המגורשים נותרו בחיים.  

(** מקור: גרינוולד א. ושמאמה ד. – אולפנת צביה הרצליה)