טירספול

ב – 1926 ישבו במקום 6,398 יהודים שהיוו % 29.1 מכלל האוכלוסייה.
בימי מלחמת העולם השנייה שימשה טירספול כמקום מעבר למגורשים יהודיים, שהיו בדרכם לטרנסניסטריה.
רובם נשלחו משם לגטאות ולמחנות אשר במחוזות ברזובקה ,(Berezovca) ו-גולטה (Golta) .
העלון האינפורמאטיבי של מפקדת הז’נדרמים בטרנסניסטריה מציין שעד ל – 15.01.1942 2 עברו דרך טירספול 827 יהודים.
במשך שנות המלחמה הגיע מספרם לכמה אלפים.

בתחילה לא הורשו המגורשים להישאר בטירספול, כמו בשאר הערים ששימשו מקומות מעבר לטרנסניסטריה. אולם, מכיוון שבטירספול שכנו מוסדות ממשלתיים רבים, כגון : עירייה, תחנת משטרה, לגיון של ז’אנדארמים, בית דין צבאי ובתי כלא צבאיים, הובאו אליה בקיץ 1942 כ 40–30 בעלי מלאכה יהודיים, אשר גויסו בגטאות טרנסניסטריה, כדי לשרת את השלטונות המקומיים.

מלבדם, הצליחו להישאר במקום גם אחדים מבין היהודים שעברו את טירספול בדרכם אל מקומות גירושם, ושהיו או שהתחזו כבעלי מלאכה.

כך נוצר במקום גטו לכ – 100 יהודים בקירוב, רובם מבוקובינה ויתרם מכל אזורי רומניה. מספרם נתרבה בהדרגה, וב – 1943 הגיע ל – 221 יהודים.
מאוחר יותר הגיעו לטירספול גם כמה מאות מגורשים לשם עבודת כפייה, ועד למרץ 1944 כבר היו בה 821 יהודים. כן נמצאו באותה תקופה בבית הכלא המקומי כ – 600 אסירים יהודים .

היהודים המקומיים כבר לא היו בחיים בהגיע המגורשים לטירספול.

התושבים האוקראיניים סיפרו כי מיד עם כיבוש המקום ירו הגרמנים ב – 10,000 אלפים יהודים ;
הם הצביעו על קברי האחים שלהם בפני המגורשים.

שוכנו בבניין שהיה קודם בית חולים ונמצא באחד הרובעים המרכזיים של העיר. מסביב לבניין השתרע גן רחב ידיים, מוקף גדר מברזל ואבן. מעל לגדר זו הרכיבו תיל דוקרני.

האגף המרכזי של הבניין כלל 18 חדרים, ובחלקם התגוררו חיילים רומנים שהיו בדרכם אל החזית.

היהודים הצטופפו בתהילה בשלושה ארבעה חדרים מוזנחים ומזוהמים, אולם עם עזיבתם של החיילים, עברו לחדרים האחרים.
השלטונות יסדו שתי מתפרות, לגברים ולנשים, וכן מספרה. מאוחר יותר הוקמו גם סנדלריה, מתפרת לבנים וביח”ר זעיר לסבון – בו עבדו 8 יהודים בהנהלתו של מגורש, יצרן סבון במקצועו. 

בהיותה מרכז מינהלי צבאי עמדה טירספול תחת פיקוד הז’נדרמריה של טרנסניסטריה, שמקום מושבה היה באודסה (Odessa) בפיקודו של גנרל אילייסקו .(Iliescu) לגיון הז’נדרמים המקומי עמד תחת פיקודו של מאיור יאקובסקו .( acobescu)
מסביב לעיר חנו גם יחידות צבא גרמניות, אולם לאלה לא היה שום קשר עם הגטו, וחייליהם לא הורשו להיכנס אליו, אלא בליווי קצין ז’נדרמים רומני מקומי.

בסתיו 1942, חודשיים לאחר ייסוד הגטו, הועבר הפיקוד עליו מידי תחנת המשטרה לידי לגיון הז’נדרמים המקומי. משנטל לידיו את הפיקוד, כינס רב סרן יאקובסקו הן את היהודים והן את הז’נדרמים הממונים על שמירת הגטו, ופנה אל האחרונים – בנוכחות הראשונים – בדרישה לראות עצמם מגיני היהודים ולא רודפיהם.

את השמירה יקיימו לטובתם של תושבי הגטו ויגנו עליהם מפני התקפות אפשריות מן החוץ – מצד חיילים גרמניים או אנשי ה” ” Vomi האוקראיניים. בסיום דבריו הודיע שכל אחד מן הז’נדרמים יערוב אישית לשלומו של כל יהודי מתושבי הגטו. 

הודות ליאקובסקו, שהותיר בידי היהודים את כל רווחיהם וחייב בתשלום הוגן את כל מי שנזקק לעבודתם או לשירותיהם של בתי המלאכה – הן מקרב השלטונות והן מבין האזרחים – יכול היה הגטו להתארגן בתנאים הטובים ביותר.

אמנם ראש הגטו הראשון שנבחר בהמלצת היהודים, מעל בתפקידו והיפלה בין המגורשים. כך, למשל, גרם לשליחתם אל מעבר לבוג של מספר אנשים עניים במקום כמה ממקורביו שעמדו להישלח לשם.
משנודע הדבר ליאקובסקו, העניש את ראש הגטו בשלחו אותו למחנה ואפניארקה.
ראשי הגטו שבאו אחריו, דאגו לצורכי הציבור בנאמנות.
בעזרתו של רופא יהודי שהובא למקום במסגרת עבודת הכפייה הניחו 60–50 מגורשי טירספול הראשונים את יסודות הארגון המשותף.
מהכנסותיהם בבתי המלאכה ובמוסדות הקציבו העובדים את מחצית הסכום לקופה המשותפת. בכספים אלה יסדו תמחוי – בו אכלו כל תושבי הגטו, גם אלה מביניהם שלא יכלו לעבוד, וכן עשרות ואף מאות יהודים ששהו בטירספול בדרכם למקומות אחרים בטרנסניסטריה.

נוסדו גם מרפאה מצוידת ב – 8 מיטות – בה שירתו רופא ואחות מוסמכת, וכן מרפאת שיניים.
המגורשים תיקנו וניקו את החדרים, והתקינו את המקלחות ואת בתי השימוש של בית החולים לשעבר. הם עיבדו את השטח שמסביב לבניין, וגידלו בו ירקות לצורכי התמחוי.
הודות לניקיון ששרר במקום, לא פגעה ביהודי הגטו מגפת טיפוס הבהרות, פרט למקרים ספורים בתחילת שהותם במקום, שרק אחד מהם הסתיים במות החולה.

מקומות העבודה היו משני סוגים : קבועים וזמניים.
בסוג הראשון נכללו בתי המלאכה וביהח”ר לסבון שבתוך הגטו, ביהח”ר לשימורים ולכוהל, מינהל היערות, שירות התברואה וכו’.
בסוג השני נכללה העבודה במוסדות הממשלתיים השונים.

בצאתם לעבודה אל מחוץ לגטו, ליוו ז’נדרמים את האנשים, אולם השמירה היתה רופפת.

בתי המלאכה שגשגו ועמדו על רמה גבוהה. עיקר ההכנסות נבעו מביהח”ר לסבון, אשר השלטונות סיפקו לו חומרי גלם וקנו את תוצרתו.

הודות לעמדתו האוהדת ולהבנה שגילה יאקובסקו, הפך הגטו בה מקום מקלט לאחדים ממגורשי טרנסניסטריה.
פעמים נקראו לטירספול בתירוצים שונים יהודים ממחנות ההשמדה או מן הגטאות שבהם היו החיים קשים במיוחד בעקבות הסדרים שנעשו עם יאקובסקו. כך, למשל, הובאו אחדים על מנת לידון בפני בית הדין הצבאי של טירספול על עבירות מדומות או כדי לשמש עדים, ושוב לא חזרו למקומות גירושם.

במקרים אחרים נקראו היהודים בטענה שהם מומחים הדרושים לבתי החרושת המקומיים או לסדנאות שבגטו.

מלבד אלה ניצלו גם יהודים רבים שעברו במקום בדרכם אל הבוג.

אנשי הגטו הסתירו אותם עד לצאת השיירה, ולאחר מכן הוסיפו להחזיקם במקום בהסכמתו האילמת של המפקד יאקובסקו.
גם אסירים יהודים שהובאו לרצות את עונשם בבית הכלא שבטירספול שלח יאקובסקו בלוויית ז’נדרמים לגטו בידעו ששם יטפלו בהם כהלכה, בטרם ייכנסו לבית הכלא.

לפעמים עלה בידי אנשי הגטו לשחרר אחדים מהם בשחדם את הז’נדרמים.

מרכזים לעבודת כפייה נשארו במשך הזמן בטירספול מחוץ לגטו: מרכז לתיקונים בו נפרמו והותקנו מחדש מדי צבא משומשים, שכן בבניין וסל בית ספר לשעבר. עבדו בו כ – 400 יהודים, כ – 250 מהם מבוקובינה ומן הרגאט. הללו גויסו לשם כך מגטאות שונים בטרנסניסטריה.
שאר העובדים הובאו בסתיו 1943 מנסטראוורקה שבמחוז טולצ’ין משהופסקה העבודה באותו מחנה.

במרכז לאיסוף בו עסקו בבחירת מצרכים שונים שעמדו להישלח לרומניה, עבדו כ – 100 יהודים – גם הם מנסטראוורקה. אנשים אלה הגיעו לטירספול במצב של אפיסת כוחות וללא בגד לעורם, לאחר שהלכו ברגל במשך שבועות ולאחר שעבדו בעבודה מתישה כל חודשי הקיץ.

המרכז השלישי נועד לתיקוני רכב, ועבדו בו כ – 100 בעלי מלאכה שהובאו מבין מגורשי מוגילב.

שלושת המרכזים השתייכו לצבא.

האנשים שוכנו בצריפים וקיבלו את מזונם מן המטבח הצבאי. עד שהגיעו משלוחי בגדים מוועדת העזרה בבוקרשט, קיבלו אף מדי צבא משומשים.

היציאה מן המחנה נאסרה עליהם.

נוסף על כך נמצאו בבית הכלא של טירספול כמה מאות אסירים. לשם נשלחו רובם בינואר 1944 ממחנה העונשין בסליווינה ,.Slivina ואחרים הובאו באשמות שונות מכל גטאות טרנסניסטריה.

הסטטיסטיקה של מפקדת הז’נדרמריה בטרנסניסטריה מספטמבר 1943 מציינת 156 יהודים בלבד, מהם 123 מבוקובינה ו – 33 מבסרביה. מספר זה מתייחס כנראה רק לתושבי הגטו הקבועים. 

משלוחי סיוע מטעם וועדת העזרה בבוקרשט קיבלו יהודי גטו טירספול רק בדצמבר 1943, משהגיעה למקום משלחת של וועדה זו כדי לארגן את החזרתם של מגורשי מחוז דורוחוי לרומניה.
משלחות שונות שביקרו בטרנסניסטריה הובאו לגטו טירספול ,כאחד שנודע בארגונו הטוב.

בקיץ 1943 הגיעה משלחת כמרים קתוליים, שבראשה עמד נציג האפיפיור ברומניה, הנונציוס האפוסטולי אנדריא קאסולו.
הוא פנה בדברים אל היהודים באמרו להם, כי העולם לא שכח אותם, ובל ישכחו גם הם את אלוהיהם אשר ממנו תבוא ישועתם. כמו כן סיירה במקום משלחת של הצלב האדום הבינלאומי. 

יהודי טירספול הצליחו להקים במקום בית תפילה.

מאחד הכפרים הסמוכים הביאו ספר תורה ושופר, ואחד מן המגורשים, רופא מן הרגאט, שימש כחזן לעת מצוא.
בימי החג היהודיים הותר להם לשבות מעבודתם.

היהודים ארגנו גם מסיבות והכינו תכניות אומנותיות. אחת מאלה אורגנה בעת ביקורה השני של משלחת מטעם וועדת העזרה (אביב 1944), שהגיעה למקום במגמה להסדיר את החזרתם של כל מגורשי דרום טרנסניסטריה לרומניה. 

עם התקרב החזית קיבלו כל סוגי המגורשים שנמצאו בטירספול רשיונות מטעם לגיון הז’נדרמים, כדי לחזור לרומניה.

בימים 17, 18 ו- 19 במרץ 1944 צלחו את הדנייסטר יחד עם כל יתר מגורשי דרום טרנסניסטריה שעברו גם הם דרך טירספול – שם קיבלו כולם תמיכה חמרית מטעם וועדת העזרה בבוקרשט.

עם עזיבתם נטלו הגרמנים לידיהם את השליטה על העיר, הגשרים מעל הדנייסטר ובית הכלא. מיד הוציאו להורג את כל האסירים, כ – 1,000 נפשות, מהם 400 שהובאו רק באותו יום מבית הדין הצבאי, ומשפטם טרם נערך.

רובם היו יהודים – גברים ונשים. ניצלו רק 5 נשים יהודיות שהיו כלואות בתאים אשר לא נתגלו על ידי הגרמנים.

לאחר הטבח שוחררו בידי הרומנים שומרי בית הכלא לשעבר.