דומאנובקה

בדומאנובקה היה אחד משלושת המחנות שהוקמו במחוז גולטה באוקטובר 1941 לפי פקודת הממונה על המחוז, קולונל מודסט איסופסקו .

במשך החודשים נובמבר 1941 עד ינואר 1942 רוכזו במחנה זה כ – 20,000 יהודים. הם הובאו לדומאנובקה ממחוזות דרום טרנסניסטריה : אודסה, אוצ’יאקוב וברזובקה – שרידי מסע ההשמדה ההמוני שנערך במקומות אלה. ביניהם היו גם יהודים רבים שנמלטו מבסרביה לדרום טרנסניסטריה מפני הגרמנים והרומנים.

השיירות הראשונות הועברו למקום מאודסה לאחר הטבח שנערך בה מה – 23 ועד ה – 25 באוקטובר 1941.
בבוא המגורשים הראשונים לדומאנובקה, מצאו בה עדיין כ – 30 עד 40 משפחות יהודיות מקומיות.

עם ריכוזם של מפוני דרום טרנסניסטריה במחנה דומאנובקה, החל בו מסע השמדה שבמהלכו נרצחו כ – 18,000 יהודים תוך חודשיים (דצמבר 1941 – ינואר 1942).

לאחר שנשדדו מהם כל חפציהם, הוצאו קבוצות קבוצות, בנות 400-500 איש כל אחת מהן, והומתו ביריות.

הפקודה להוצאה להורג ניתנה מטעם מודסט איסופסקו לפי הוראותיו של “היועץ” הגרמני, קצין ה-ס.ס., פליישר שמושבו היה במרכז שלטונות המחוז, בגולטה.

בביצוע הפקודה השתתפו יחידות קומאנדו של ה- ס.ס. שהיו מורכבות מן המתיישבים הגרמניים- אנשי “פומי” מן הכפרים הסמוכים, מן הז’נדארמים הרומניים ומאנשי המיליציה האוקראינית תחת פיקודו של ראש המיליציה האוקראינית שבאזור, קאזאקיטוייץ.
הגופות נשארו בשדה – טרף לכלבים.

בפברואר 1942 הסתיים מסע ההריגות במקום והועבר למחוז ברזובקה, אך לאחר מכן הגיעו עדיין לדומאנובקה השיירות האחרונות של יהודים מאודסה וממקומות הקרובים לעיר, ועל כן ניצלו מהשמדה מיידית.

כמו כן, הוכנסה למחנה קבוצה נוספת בת 60 יהודים, שנתפסו תועים בדרכים בסוף פברואר 1942, לאחר שנמלטו או גורשו מבסרביה. קבוצה זו נכלאה מקודם בבית הסוהר בבאלטה ושרכה דרכה משם לדומאנובקה ברגל במשך 8 ימים.

למעשה, היה בהפסקת ההריגות ההמוניות משום שינוי השיטה בלבד.

ההשמדה נמשכה, אך בצורה אטית יותר, ומעתה נספו היהודים מחמת רעב, מצוקה ומחלות.

האסירים היו דחוסים בשתי אורוות הרוסות, בדירי חזירים ובמספר בתים הרוסים ללא רצפות וללא גגות.

המגורשים לא הורשו לצאת את המבנים שבהם טבעו בזוהמה עד לברכיים.
המועטים, שעדיין היו כשרים לעבודה, נשלחו לעבודת כפייה, ותמורתה ניתן להם מעט אוכל. שאר האנשים גוועו ברעב, עשרות בכל יום.
מספר גברים קיבלו עבודה אצל האיכרים, וכך נשארו בחיים עוד זמן מה. נשים אחדות הועסקו בחקלאות, ותמורת עבודתן ניתנו להן כמה תפוחי אדמה.

מראה האנשים היה מבעית : חולים, ערומים, רזים ומכורסמים מתולעים ומעכברים. עזרה רפואית לא ניתנה להם. טיפוס הבהרות ומחלות אחרות קצרו בהם בהמוניהם. פרופ’ ישראל אדסמאה שעמד קודם לכן בראש בית החולים של הגטו באודסה והגיע לדומאנובקה במשלוח האחרון, מסר כי באותם הימים לא טיפל איש בגוססים שרבצו על גבי קש.

על מידת הזוועה ששררה במחנה, מעידה העובדה כי ביום ביקורו של מושל טרנסניסטריה, אלכסיאנו ,(Alexianu) בדומאנובקה בקיץ 1942, נצטוו היהודים לצאת את העיירה ולהתרחק ממנה 5-6 ק”מ, כדי לחסוך ממנו את מראם המחריד.

הז’נדרמים הבטיחו לעצמם שליטה מלאה על החיים הפנימיים במחנה על ידי מינוי ועד שהיה מורכב מאנשים שהיו מוכנים לשמש מכשיר בידי השלטונות המקומיים נגד המגורשים.

עם הפשרת השלגים באביב 1942 ניתנה האפשרות וגבר הצורך להסיר את הגופות הנרקבות מן השדות ומשולי הדרכים.
לשם כך הוקמה קבוצת קברנים בת 60 מגורשים חסונים, שאף הורשו לעבוד אצל האיכרים, כדי להרוויח את לחמם.

בתחילה ניסו לשרוף את הגוויות על ידי הקמת סווארים. הסווארים נערמו שכבות שכבות : שכבת גופות על גבי שכבת עצים שעליהן נשפך נפט. לאחר מכן הוצתה הערמה.
אולם הסתבר, כי שיטת קבורה זו איטית מדי. על כן הוצאו הגופות אל קצה העיירה והושלכו יחד עם הגופות הקפואות שהצטברו לתוך בורות שנכרו בידי הקברנים לפי מידת 15X4 מטרים.
בין הגופות מצאו הקברנים טליתות, סידורים ואף גווילים של ספרי תורה שנקברו יחד עם גופות הנרצחים.
קבורת הגופות לפי שיטה זו נמשכה למעלה מחודשיים.

לאחר סיום פעולה זו לא פורקה קבוצת הקברנים, אלא הוסיפה לקבור את עשרות המתים שנפטרו יום יום במחנה – הן בשל תנאי החיים בו והן עקב מבצעי יחידות ה-ס.ס. שפקדו את המחנה מדי פעם בפעם.

אנשי ה-ס.ס. הגיעו למקום ודרשו מן השלטונות הרומניים למסור לידיהם יהודים.
בדרך כלל התנהל מיקוח ממושך שהסתיים בפשרה.
לגרמנים לא נמסרו כל היהודים שנדרשו, כי אם קבוצות בנות 50, 100 או 200 איש. אנשי ה-ס.ס. הוציאו יהודים אלה מן הגטו באורח פתאומי, הובילום אל מחוץ לכפר ושם הוציאו אותם להורג. הגוויות נלקחו בידי הקברנים מן המקום ונקברו.

אולם גם על קבוצת הקברנים ריחפה סכנת השמדה משנעצרו עקב תלונת אנשי המיפקדה הגרמנית שהועסקו בתפקידים מינהליים בקרבת המקום.

הללו האשימו את הקברנים בכך, כי בפעולתם יש משום הטרדה לדידם.
אך אנשי הקבוצה ניצלו הודות להתערבותו של קצין אוסטרי צעיר ואמיץ מוינה, ששיכנע את אנשי המיפקדה, כי אותה ההטרדה לא היתה באשמת הקברנים.
אותו קצין אף הביא בסתר דברי אוכל למקום מעצרם של האנשים, ומצבם השתפר במקצת.

עד סוף שנת 1942 לא נותרו בדומאנובקה אלא כ – 1,000 מגורשים, רובם נשים, מספר קטן של גברים ומעט ילדים.
באותם הימים ניתנה פקודה למשלוח 1,000 יהודים מדומאנובקה לאקמצ’טקה ואמנם רובם נשלחו, ובמחנה נותרו רק 150 בעלי מלאכה שיציאתם עוכבה מטעם השלטונות, כמו גם 200 מבוגרים וכ – 50 ילדים שעלה בידם לחמוק מן המשלוח.

בראשית 1943 חל שינוי מה לטובה במצב יהודי דומאנובקה עקב חילופים בשלטונות הנפה. לדומאנובקה הועבר כממונה על הנפה ג. ביקא שגילה יחס הוגן אל היהודים.
כן נהג מנהל לשכתו, המהנדס- אגרונום, גאראבט ואשקנט.

הוועד היהודי שנכפה על המגורשים מצד השליטים המקומיים לשעבר, הוחלף בוועד חדש שבראשו הועמד פרופ’ ישראל אדסמאן מאודסה. הוא נעזר ב – 5 נציגים ממפוני בסרביה, וב – 3 יוצאי אוקראינה.
ואשקנט אף סייע בידי הוועד המקומי להקים קשר עם ועדת העזרה בבוקרשט, נשלחו דינים וחשבונות מפורטים על מצבם המבעית של המגורשים ברחבי המחוז, וללא השהייה הגיעה עזרה : בגדים, תרופות וכסף.

בדומאנובקה עצמה הותר לוועד להקים מספר בתי מלאכה קואופרטיביים בענפים שונים, כגון: סנדלרות, חייטות, פחחות וספרות בהם הועסקו בעלי מקצוע יהודיים.
בסדנאות מצאו עבודה גם מספר קשישים ונשים בהנהלות החשבונות ובשירותים.

מהכנסות בתי המלאכה נוסדו וקוימו מטבח ציבורי ובית יתומים בו אוכסנו כל היתומים מן המחוז, שמספרם הגיע כבר ל – 98.
כמו כן, נפתחו מרפאה ובית מרקחת במחנה.

עקב הסיוע השתפר מצבם של היהודים בכל הנפה, מאחר שהוועד בדומאנובקה הורשה לפרוש את חסותו על המחנות הסמוכים.
הוועד קיבל גם רשות להעסיק 40 רופאים יהודיים בכפרים ובחוות ממשלתיות בנפה שהיו עד כה ללא עזרה רפואית. רופאים אלה היו רשאים לטפל גם באוכלוסייה הנוצרית, וכך הרוויחו כדי מחייתם.
לאחד מחברי הוועד הוענקה רשות לסייר בריכוזי היהודים באזור. באחת מן החוות גילה כ – 20 יהודים- ביניהם 4 רופאים, מהנדס ורוקח – שכולם גרו באותה אורווה וישנו על גבי קש.
בידי כל המגורשים האלה היה בגד משותף – אחד ויחיד – שהיה תלוי במסמר שבדלת הכניסה, וכשיצא אחד מהם את האורווה, השתמש בו. במערומיהם לא יכלו לצאת לעבודה, והיו צפויים להישלח לאקמצ’טקה, ששם דינם היה – מוות.
עקב הביקור של חבר הוועד נשלחו להם בגדים, שאיפשרו להם לצאת לעבודה, וכך ניצלו.

בשל יחסו הטוב אל היהודים, הועמד ביקא – לפי פקודת איסופסקו שהושפע מן הגרמני פליישר – בפני בית הדין הצבאי בטיראספול.

ב – 07.05.1943 ניתנה פקודה לשלוח את כל המגורשים במחוז גולטה לעבודה חקלאית.
לפי דין וחשבון של וועדת העזרה מאוקטובר 1943, נשלחו 350 יהודים ממחנה דומאנובקה לעבודה בחוות הסמוכות : זאבאנה, ספארצווה, קאזארינו ועוד.
היהודים, שעבדו בחוות אלה או הועסקו בבתי המלאכה בדומאנובקה, קיבלו מצרכי מזון מהם הפרישו – לפי יוזמת הוועד – 25% לטובת יושבי מחנה אקמצ’טקה.

אך בתחילת 1944 הורע מצב היהודים בחוות בהשפעת הגרמנים. דין וחשבון על כך מסר שליח ועדת העזרה בבוקרשט בפברואר 1944, לאחר שסייר בריכוזי היהודים בטרנסניסטריה.
בדו”ח שלו נאמר, כי בנפת דומאנובקה נמצאו באותו זמן 2,850 יהודים, מהם 80% יהודים אוקראיניים ו-20% יוצאי בסרביה. בדומאנובקה העיירה נמצאו אז 650 יהודים.

בראשית מרץ 1944 חצתה שוב יחידת ס.ס. את הבוג, הוציאה מדומאנובקה מספר יהודים אוקראיניים והוליכה אותם למקום בלתי ידוע.

מפקדם המקומי האחרון של הז’נדארמים בדומאנובקה התייחס בהגינות אל היהודים.  הוא הרשה להם לעבוד אצל האיכרים.

בראשית מרץ, עם התקרב החזית, הזהיר את היהודים, כי השלטונות הרומניים עומדים לסגת, וייעץ ליהודים להימלט מן האזור, כדי שלא ליפול בידי הגרמנים בשעת נסיגתם.

באמצע מרץ הורשו המגורשים לצאת את טרנסניסטריה.31 מן היהודים מבסרביה יצאו מיד לעבר טיראספול וחצו את הדנייסטר בעזרת שליחי וועדת העזרה. יתר היהודים מבסרביה – כמאה במספר – נשארו במקום יחד עם היהודים המקומיים עד לבוא הצבא הסובייטי.

הצבא האדום כבש את דומאנובקה ב – 28.03.1944.
באותו יום נותרו בעיר כ – 500 יהודים מגורשים מרומניה, בעיקר המגורשים מן הכפרים שהתקבצו בדומאנובקה מצבם היה ירוד ביותר: כולם היו רזים ורעבים ובמצב של אפיסת כוחות. לבושם היה בעיקר שקים.

בית הדין העממי בבוקרשט דן את איסופסקו למוות, אולם גזר הדין לא בוצע והוחלף למאסר עולם. יתר המעורבים בפשעים שביצעו הרומנים בדומאנובקה נענשו ב – 10 עד 25 שנות מאסר, בחלקם עם עבודת פרך.

(**מקור: פנקס הקהילות)