אקמצ’טקה

למגורשים לאקמצ’טקה הייתה גישה מוגבלת ביותר למזון ולמיים לשתייה.
ביולי 1942 יהודים מהמחנה דומאנובקה שסבלו בעצמם ממחסור קשה במזון, קיבלו רשות לשלוח מעט דברי מזון למאות האחדות של יהודים שנמצאו עדיין בחיים באקמצ’טקה.
אחד מהמשלוחים הללו כלל, למשל, 96 ככרות לחם, 10 בקבוקי שמן ו – 5 קילוגרמים של מלח.

לאקמצ’טקה הובאו בשנות פעילותו כמחנה מספר אלפי יהודים – בעיקר מאלו שנחשבו בלתי כשרים לעבודה, ביניהם: קשישים, נכים, חולים, ילדים, לרבות כמה מאות ילדים יתומים או שנפרדו מההורים.
כמו כן, גם אלה שנאשמו בסטייה מינית, אמיתית או מדומה.
רבות מהנשים שלא נאותו לספק את דרישותיהם של הז’אנדארמים, הובאו גם הן לכאן.

מי שקיבל פטור מעבודה למעלה מ-8 ימים, היו מועמדים להישלח למחנה אקמצ’טקה ששמו היה מזוהה עם מוות ודאיי.‏
נשלחו למקום גם מספר יהודים שניסו לברוח ממחנות וגיטאות אחרים או שנענשו בשל אי ציות לפקודות.

על הבאתם לאקמצ’טקה של 4,000 היהודים הראשונים באפריל-מאי 1942 הוחלט במרץ אותה שנה על ידי הפרפקט של מחוז גולטה, הלוטננט-קולונל מודסט איסופסקו.‏

הם הוכנסו לתוך מבנה ללא חלונות וללא דלתות ולתוך ארבעה דירי ענק לחזירים בעלי גגות עשויים מקש, חשופים לרוח, ובחורף – לשלג ולכפור.
כל דיר היה מחולק תאים-תאים באמצעות קרשים.
בכל תא שבעבר היה מאוכלס על ידי חזירה אחת בלבד, הוכנסו 8 בני אדם.‏
תוך כמה שבועות מתו רוב האסירים מרעב וממחלות: טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן, גחלת, מלריה וכו’.

השלטונות פקדו שלא לתת ליהודים אלה כל מזון שהוא.
תמורת כמה תפוחי אדמה מכרו השבויים לז’אנדארם הרומני את בגדיהם.
גברים ונשים התגוללו יחד, כמעט ערומים, עטופים בסמרטוטים או בנייר אריזה עבה. כולם היו יחפים.
לאחר שרבים מן השבויים גוועו, ויתרם הגיעו למצב של אפיסת כוחות, פקד איסופסקו לתת לכל אחד תפוח אדמה אחד ליום או ספל קטן של קמח תירס. המגורשים מהלו את מעט הקמח הזה במים, שהובאו בקופסאות שימורים חלודות מביצות ומתוך בארות עזובות, שנמצאו במרחק של 2 ק”מ מן המחנה. (אולם אנשי סיור גרמני, שעברו במקום, השליכו לתוך הביצות והבארות בקבוקי חומצה פרוסית)
מאפריל 1942 נותרו המגורשים ללא טיפת מים. בימי הגשם הצליחו לאסוף מעט מים, אך היו שבועות רבים של יובש, בהם גוועו המגורשים מצמא.
הנותרים זחלו לאורך גדר התיל, על מנת להרטיב את שפתותיהם השותתות דם בשורשיהם של עשבי הבר שצמחו מעבר לה.
מלבד הרעב הפילו מחלות נוספות קורבנות ; דיזנטריה, פורונקולוזה, אוויטמינוזה, קדחת וצפדת שנפוצו במחנה בו לא היה שום טיפול רפואי.
רגליהם וידיהם של רבים קפאו, והם שכבו בתוך זוהמתם ללא אפשרות לקום, כדי לעשות את צורכיהם. איש לא טיפל ברעהו.
ימים רבים לפני מותם שכבו מרביתם חסרי יכולת להניע אצבע.

עד מאי 1942 נותרו בחיים רק מס’ מאות אסירים.

בכל זאת, כמעט תמיד שהו כ 1,000 שבויים במחנה זה שכונה בשם “מחנה המוות”. מדי יום ביומו מתו בו עשרות אנשים, ובמקומם הגיעו מגורשים חדשים.

בספטמבר 1943 נמצאו במחנה רק 25 אסירים יהודים, ובאוקטובר 1943 נמצאו 40 קשישים, חולים ונכים – שנשלחו מיישובים אחרים שבמחוז גולטה.

“ועד יהודי מחוז גולטה” שלח בקשה בהולה למושל אלקסיאנו שלא לאשר את תוכנית הפרפקט איסופסקו ושל סגנו, אריסטידה פדורה, לאסוף את כל 2,890 הניצולים היהודים שבמחוז לאקמצ’טקה על מנת לחסלם.
בהתחשב במצב הלא מזהיר בחזית נגד ברית המועצות, המושל, שהיה באותו שלב עסוק בלהסתיר את כל הפשעים שנעשו תחת פיקודו נגד היהודים, נענה לבקשה בחיוב.
וכך, בטרם סגירת המחנה, אנשי מימסד הכיבוש הרומני המקומי עם הפרפקט ואשתו, היועץ הגרמני פלטשר, ואירינה בורנאיה – הפילגש של המושל אלקסיאנו, ערכו משתה ובסיומו הלכו אל גדר המחנה על מנת להשתעשע עם מראות היהודים החצי-מתים והעירומים שגחנו על האדמה תוך כדי נסיון לאכול מן הדשא. הם גם היו נכנסים למחסן בו גססו הילדים שנראו כשלדים בעלי בטן נפוחה ופנים מצומקות כפני זקנים, ונהגו להאיר עליהם בזרקורים גדולים ולצלם אותם. אחד מן הקצינים הגרמניים ירה כדור בבטנו של ילד, והלז נהרג מיד.

הוועד היהודי בדומאנובקה עשה מאמצים להוציא מן המחנה באופן רשמי את שאר הילדים. כשהצליחו להשיג את הרשיון, לא נותרו עוד בחיים אלא 16 ילדים, ואלה הובאו לדומאנובקה כאשר אחדים מהם נמצאים כיום בארץ.
באפריל 1943, שוב הודות למאמציהם ולהפצרותיהם של אנשי דומאנובקה, חוסל המחנה.
הניצולים, כ – 40 עד 50 במספר, הועברו לחווה הממלכתית שבמקום, אולם לא קיבלו מזונות, מכיוון שכמעט כולם היו חולים ובלתי מסוגלים לעבודה.
על מנת למלא את מכסת הפועלים הנחוצה, החליט איסופסקו לשלוח לחווה זו 95% מיהודי מחוז גולטה, כ 2,000 נפשות.
אולם, באמצעות האיש הנאמן עליו, היהודי אברם קרשטיני (Crestinu), יו”ר הוועד היהודי בגולטה, הסכים להשאיר במקומם את כל אלה ששיחדו אותו בזהב ובתכשיטים, וכך יצאו למקום רק כ – 200 יהודים עניים, שאוכסנו, יחד עם מגורשי המחנה הישן, ברפתות ובדירי הקולחוז לשעבר.

מנהל החווה, רומני מן הרגאט, נהג ביהודים יפה.
פעמיים ביום קיבלו דייסת תירס ומרק תמורת עבודתם.
לפי דוגמתו לא גרמו גם הז’אנדארמים כל רע לפועלים, והיה באפשרותם לעבוד גם אצל איכרי הסביבה.
לאחר חודשים מספר, הוחזרו לדומאנובקה כל אלה שיכלו לפדות עצמם בכסף.

על פי הנתונים הסטאטיסטיים של מיפקדת הז’אנדארמים מספטמבר 1943, נמצאו באקמצ’טקה 46 מגורשים, מהם 44 בסראביים ו – 2 בוקובינאים.

בסוף 1942 נוסדה בברשד מחתרת ובה יותר מארבעים איש.
עם מייסדיה נמנו תושבי הגטו: נחמן פרשטנדיגר (Farstendiger) ויעקב טליס  (Talis) ובראש המחתרת עמד יעקב שלוין (Shloen) שכיהן לפני המלחמה בתפקיד ראש המועצה היהודית הממלכתית בצ’צ’לניק (Chechelnik) .
חברי המחתרת ארגנו בית דפוס מחתרתי והדפיסו בו כרוזים נגד שלטון הכיבוש. הם רכשו נשק וקיימו קשרים עם יחידות פרטיזניות שפעלו בסביבה.
כמה מהם, ובהם טליס, יצאו לאחר מכן ליערות והצטרפו לפרטיזנים, ואחדים נתפסו והוצאו להורג.

ב – 1943, עם התקרב החזית, התקשרו יחידות הפרטיזנים שנמצאו בסביבה, עם יהודי ברשד וגם בין חברי הוועד היהודי נמצאו אנשים שעזרו לפרטיזנים בכסף, בהלבשה ובתרופות.
אחד מהם היה סגן ראש הגטו עו”ד מיכאל שרנצל (Schrentzel)  מסטורוז’ינץ שבבוקובינה.
הפרטיזן, יאשא טאליס, שהיה יליד ברשד הסתנן לילה אחד לגטו לשם ביצוע פעולת חבלה, וגינרארו גילה את עיקבותיו. אז ביימו היהודים לוויה והוציאו את הפרטיזן בארון מתים אל מחוץ לגטו.
באביב 1943 בהגיע החזית לעיר אומאן, השתכנו בברשד מפקדה מקומית גרמנית “אורטסקומאנדאנטור” מיחידת גסטאפו.
ראש הגסטאפו היה מאיור פון ברייטאג (Breitag) ומאז החל הרג רב ביהודים. הוא נהג לומר, כי עליו להרוג שלושה יהודים מדי יום ביומו, על מנת לרומם את מצב רוחו.
משתכפו והלכו התקפות הפרטיזנים על השיירות הצבאיות, התחיל הגסטאפו, בעזרתם של המפקדה הגרמנית המקומית ושל הז’נדרמים, בציד אחר הנחשדים בפעולות פרטיזניות. לילה לילה נכנסו לגטו בלוויית כלביהם, הוציאו יהודים מבתיהם, הביאו אותם למפקדה המקומית, עינו אותם והרגו בהם.
ב – 31.12 ירה גינרארו ב – 18 יהודים שעבדו בבית חרושת לסוכר בברשד.
את גופותיהם ציווה להביא לגטו, ואילץ 10 יהודים אחרים לפשוט מעליהם את בגדיהם ולתלות אותם על עמודי טלגרף.
באמצעות שידור רדיו חשאי של הפרטיזנים נודע למספר חברי הוועד היהודי שהצבא הסובייטי מתקדם במהירות לעבר העיר. אנשי הוועד ערכו רשימות של שמות היהודים שעזרו לפרטיזנים, תחבו אותן לבקבוקים והסתירו אותם באדמה. יהודי אחד, שנפל בידי הגסטאפו ב – 25 בינואר 1944, לא עמד בעינויים וגילה את סוד הבקבוקים. אלה נמצאו, וכל היהודים שהופיעו ברשימות נאסרו יחד עם משפחותיהם ועמם נאסרו גם כל אלה שנמצאו במקרה בדירותיהם של הנאשמים. מספר הנאסרים הגיע ל – 148 וביניהם עו”ד מיכאל שרנצל, סגן ראש הגטו, ד”ר פליישמן ואחרים.
שמונה ימים עינו אותם, ומעל לכולם את עו”ד שרנצל – לרוצחים נודע שהיה איש הקשר עם הפרטיזנים – על מנת להכריח אותו לגלות את שמות חבריו.
אילם הוא עמד בכל העינויים, ולא גילה אף שם אחד. על קירות במרתף בו עונה, ניתן לקרוא גם היום את שמו אשר רשם בדמו.
ב – 2 בפברואר נורו כולם, וגופותיהם הושלכו לשני קברים בעמק ברלובקה (Berlovca)  הסמוך לברשד.
ב – 7 בפברואר 1944 נאסרו עוד 80 יהודים, רובם מקומיים, והואשמו בשיתוף פעולה עם הפרטיזנים, שלושה שבועות עונו וב – 7 במרץ 1944, 7 ימים לפני כיבוש ברשד בידי הצבא הסובייטי, הוצאו להורג.
גופותיהם הושלכו לקבר שלישי באותו עמק אשר בברלובקה.

לפני נסיגתו ציווה גינרארו לנעול את דלתות הבתים והצית את העיר.
בהיותו במרחק מה מהעיירה, נתן פקודה להפציץ את בית הסוהר ולהשליך עליו רימונים. בתוכו נמצאו עוד כ – 40 אסירים.

לפי נתוני ועדת העזרה בבוקרשט, נמצאו במרץ 1943 בברשד 9,200 יהודים, מהם 2,250 מקומיים, 3,200 מבסרביה, 3,500 מבוקובינה ו – 260 מן הרגאט. הסטטיסטיקה של הז’נדרמריה מנתה בספטמבר 1943 בגטו ברשד 5,261 מגורשים – מהם 3,263 יוצאי בוקובינה ו – 98 מבסרביה.