טוני הייתה אישה ערירית ונכה, שמעולם לא ידעה זוגיות.
עם עלייתה ארצה מיאשי (רומניה) כניצולת שואה, בחרה טוני בחיים ובאהבת האדם.
היא הקימה וניהלה משק עשרות שנים וחנות פרחים ברחוב חפץ חיים (כמה סימבולי) בפ”ת – שם ניתן היה לחוש בכל זר, ובכל סידור פרחים את ידה המטפחת והאוהבת של טוני. כנראה שגם הפרחים חשו בכך, עד כי לא היו יפים מהם בכל חנות פרחים אחרת שהכרתי.
אף שטוני בחרה בחיים ובפרחים, היא דאגה להנציח את תולדות יהדות רומניה ואת זכר הנספים בשואת יאשי בספרה, “ימים של זעם”.
בד בבד עם טיפוח חנות הפרחים, טיפחה טוני עשרות בשנים גן ילדים שמאחוריו סיפור טראגי ומצמרר: לטוני הייתה אחות שנישאה לאהוב נעוריה. השניים התגוררו בביתו של אבי הכלה. אושרם של בני הזוג לא ידע גבולות ואהבתם הייתה מופת לכל. עם זאת, לא הצליחו השניים להוליד ילדים.
ביום קודר ומר, נהרג גיסה של טוני (בעל אחותה) בתאונת דרכים ואחותה איבדה כל רצון לחיות. אולי כיום כבר לא מתים מאהבה, אך לא כך היה במקרה של האחות אשר דעכה, אט, אט עד מותה. כל מכריה העידו, ללא היסוס, כי אחותה המנוחה של טוני מתה מאהבה.
אביה של טוני החליט כי הבית בו התגוררו בתו וחתנו המנוחים, ללא ילדיהם, ישרוץ ילדים ויהיו בו נעורים ושמחת חיים.
על כן, תרם האב את ביתו לעיריית פתח תקווה, בתנאי שיוקם בו גן ילדים עירוני.
מידי יום שישי, במשך עשרות בשנים, הגיעה טוני ל”קבלת שבת” בגן הילדים, כאשר באמתחתה ממתקים, משחקים ופרחים המיועדים לילדי הגן. טוני אהבה את הילדים והילדים אהבו אותה.
בערוב ימיה, כאשר טוני חלתה והתקשתה בניידותה, ערכו הילדים, לא פעם, את קבלת השבת בדירתה של טוני – דבר שהקל על סבלה וייסוריה.
אומנם לטוני לא היו ילדים ביולוגים משלה, אך ישנם מאות ילדים, בוגרי הגן, שאהבו את את אותה סבתא מקסימה ונכה, שהביאה להם מתנות כל יום שישי וזוכרים אותה עד היום.
טוני מערבי (סלומון) הלכה לעולמה בשנת 2012. לפני זמן מה, עת עליתי לקברם של הוריי בבית העלמין “סגולה” בפתח תקווה, גיליתי באקראי את קברה של טוני. עמדתי מול הקבר, הנחתי עליו ורד לזכר הימים בהם פקדתי תכופות את חנות הפרחים הקטנה והמטריפה של טוני, לזכר פרחי הגן ופרחי האדם שטוני טיפחה בחייה;
לזכר הנספים בשואת רומניה אותם הנציחה טוני בספרה ולזכר אנשים כמו טוני, שספק אם עוד ישנם כאלה.
