מידי שנה, בילתה משפחתי את חופשת הקיץ אצל אחיותיה של אימי בעיירה, טרגו ניאמץ (TARGU NEAMT) שבמולדובה.
אחד מאירועי השיא בכל חופשות הקיץ שלנו היה “המופע”.
המופע היה אירוע בו נטלו חלק כל בני הדודים שלי, כאשר קהל הצופים היה מורכב מהורינו, שאף שילמו עבור כרטיס הכניסה למופע שהתקיים בחצר מול הלול.
יונל, בן ה-10, השכן של דודתי, רצה אף הוא לקחת חלק במופע ולשיר שירים עממיים רומניים. תחילה, לא נעתרנו לדחף האומנותי של יונל, אך עם הזמן עמדנו על הפוטנציאל הכלכלי שטמון בו והסכמנו שיונל ישמש כפועל במה במופע (יזיז את הסדין ששימש כמסך) תמורת תשלום מלא עבור כרטיס כניסה, שהרי הוא אמור להיכנס למופע, כדי להזיז את המסך.
עם חלוף הזמן, ניצלנו את הפוטנציאל הכלכלי הטמון ביונל ובדחף שלו להפוך לכוכב בין לילה, ומידי שנה, העלינו את מחיר כרטיס הכניסה ששילם יונל עד כדי שהוא יממן את עלות כרטיס הכניסה למופע, בו שימש כפועל במה, היה עליו לחסוך דמי כיס במשך כל השנה, אשר הפכו באחת, לדמי הכיס שלנו.
המופע כלל – בראש ובראשונה ביצוע מונומנטאלי של בן דודי לשיר הידוע של ראג’ קאפור מתוך הסרט, “הנווד”.
את השיר של ראג’ קאפור ביצע, משום מה, בן דודי על רגל אחת כשהוא נראה עצוב ומדוכא. עם הזמן, תרם בן דודי תרומה חשובה לעולם המוסיקה, עת החליט להפסיק לשיר בפומבי.
התפקיד שלי במופע, התמקד בכך שסיפרתי בדיחות שכלל לא הבנתי.
המבוגרים נהנו למשמע הבדיחות ואף צחקו, לא כל כך מהבדיחות עצמן, כמו מזה שלא הבנתי את הבדיחות שסיפרתי.
מאחר ולא הבנתי את הבדיחות, ביצעתי הכלאה לא הגיונית בין שתי בדיחות באופן שסיפרתי בדיחה אחת עם פואנטה של בדיחה אחרת, ללא כל קשר הגיוני, בין השתיים… אבל למרבה התמיהה, הבדיחות הלא מובנות וחסרות הפואנטה הצחיקו את הקהל ולכן מידי שנה, סיפרתי את אותן בדיחות.
במופע הופיעו גם בנות דודותיי שתפרו לעצמן “שמלות” מנייר קרפ צבעוניות אותן לבשו מעל המכנסים וביצעו תנועות משונות והזויות שהיו אמורות להיות באלט קלאסי. בהיעדר מלווה מוזיקלי, הבנות הרוקדות אף זמזמו את נעימת הריקוד וכלל לא היה ברור מה היה גרוע יותר: הריקוד או הזמרה.
מקרה טראגי אירע באחד המופעים עת מעדה בת דודתי, באמצע המופע ונפלה על צואת התרנגולות שיצאו מהלול שממול וטיילו, בין הרוקדות, באמצע המופע.
למראה התרנגולות, נטש יונל את עמדתו ליד המסך, חירף את נפשו אל מול התרנגולות והפרשותיהן והחל לרדוף אחריהן כדי להניסן.
לנגד עיני הצופים נתגלה מחזה סוריאליסטי: שלוש בנות עם שמלות מנייר קרפ פיזזו וביצעו קטעי ריקוד מתוך “אגם הברבורים”, ובין הרוקדות מתרוצץ יונל ורודף אחר התרנגולות. באחת – הפך אגם הברבורים לאגם התרנגולות…
האירוע הטרגי הסתיים בכל זאת בפן חיובי, עת קנסנו את יונל על נטישת עמדתו ליד המסך.
דרך אגב, בת הדודה שמעדה על צואת התרנגולות, המשיכה לבצע, באומץ, את הריקוד עד תומו, חרף כתמי הצואה של התרנגולות שדבקו בשמלת הקרפ שלה, והריח הנורא שנדף ממנה.
מחיאות הכפיים של הצופים (ההורים) בכל מופע ומופע, היו מוטות ומושפעות ממידת הקרבה של כל צופה לילד, המופיע באותה עת… ככה זה אצל הרומנים – קודם הילדים ורק אחרי זה האחיינים.
היחיד שזכה לקונצנזוס של מחיאות כפיים הייתי אני: הכלאת הבדיחות הלא שייכות והלא הגיוניות שסיפרתי מבלי להבין אותן, יצרו בקרב הדודים שלי מעין שמחה לאיד מהולה בהשתתפותם בצער של הורי, על שבנם (אני) מדבר שטויות, לא מבין כלום ובטח גם לא יצא כלום ממני….
במרוצת עשרות השנים שחלפו מאותם מופעים בטרגו – ניאמץ, הנחיתי, הופעתי והשתתפתי במאות תוכניות בימתיות, תכניות רדיו וטלוויזיה.
אני מודה ומתוודה, שבשום תוכנית לא התרגשתי כמו שהתרגשתי באותם מופעים קסומים מימי הילדות, בטרגו – ניאמץ, שבמולדובה, לפני יותר מ-50 שנה.
בן דודי, שבזמנו שר במופעי ילדותנו את השיר של ראג’ קאפור, הוא כיום רופא בכיר בעל מוניטין בארץ ובעולם.
מידי פעם, כשאנו נפגשים, אני מושך אותו הצידה ומבקש ממנו: “תעשה את ראג’ קאפור”…. והוא עושה…כמו אז, על רגל אחת…
