הישיבות ברומניה

מאת: הרב ד”ר מנחם מ. בראייר

מבוא –

השפעת החסידות של בית רוז’ין סדיגורה וויזניץ על יהודי רומניה הייתה רבה.
רוב הישיבות ברומניה וגלילותיה מיסודם ובהשפעתם של אדמורי החסידיות הנ”ל.
ישיבות רבות הוקמו בערים שונות במולדובה, יאשי, בוחוש, שטעפענשט, בסרביה ועוד. סדר הלימוד בישיבה ושיטות הלימוד היו שונים והם הותאמו לפי צורכיהם של התלמידים. הישיבות היוו מעין חומת מגן נגד זרם ההשכלה.
בחלקן של הישיבות עסקו גם בלימוד אומנות על מנת להכין את התלמידים לבאות, היו שהכינו אותם לעבודת האדמה שבעלייתם ארצה יוכלו להתפרנס מעבודת חקלאית. מאורעות הזמן השפיעו על מצבן של הישיבות ובמיוחד היה המצב קשה בימי מלחמות העולם ואחרי מלחמת העולם השניה – עת בה חרבו כולם והניצולים הקימו ישיבות בארץ.

 

גבולות רומניה

ממלכת רומניה או “ארץ הקרפטים”, המשתרעת בין גבולות הונגריה לאורך נהר הדנובה ועד הים השחור, מקום חשוב לה בתולדות הישוב היהודי באירופה המזרחית. “הרפובליקה העממית הרומנית”, כפי שנקראת היום, העומדת ברשות עצמה החל משנת 1877, מאז יצאה מרשות העותמאנים, מורכבת בעיקרה מאיחוד שתי הנסיכויות וואלאכיה (מונטניה) עם בירתה – בוקרשט, ומולדובה עם בירתה – יאשי.

נסיכויות אלו פעלו מאות בשנים בתור מדינות עצמאיות, על אף הקשרים האזרחיים-לשוניים והגיאו-פוליטיים שביניהן, עד אשר התאחדו לממלכה אחת בשם “ווקיול רגאט” (הממלכה הישנה) ב – 26 לדצמבר 1861 תחת הנסיך אלכסנדר יון קוזה, והמשיכה ככה עד לשנת 1918.
שיחק לה מזלה לרומניה וזכתה בגורל בעת “הצבת גבולות עמים” על מפת אירופה בחוזה השלום מוורסייל ב-1918 וקיבלה הסיפוחים דלקמן:
1. בסרביה עם בירתה קישינב מאת רוסיה, עם מספר של 266,000 יהודים;
2. בוקובינה עם בירתה צ’רנוביץ מאת אוסטריה, עם 120,000 יהודים בערך;
3. ואת טרנסילבניה עם קלוז’ הבירה מאת הונגריה ביחד עם חלקים מהבאנט, קרישנה ומרמורש עם 185,000 יהודים בערך.

אם נצרף לזה גם את איזורי דוברוזיה על יד הים השחור ואולטניה שהשתייכו אף הן לרומניה הבנו כי החל משנת 1918 גדלה “רומניה הגדולה” בשטח של 295,000 קמ”ר, ועד מלחמת העולם השנייה הייתה נחשבת השלישית באירופה ביחס למספר היהודים שבה.

לפי המפקד הרשמי שנערך ב – 29 לדצמבר 1930, מנתה אוכלוסיית רומניה 18,053,000 איש, מהם 758,226 יהודים.
בשנת 1940 עלתה האוכלוסייה היהודית ברומניה למספר של מעלה מ – 800,000 איש .

קדמות הישוב היהודי
כבר הוכיחו את קדמות הישוב היהודי בגבולות רומניה העתיקה.
לפי הידיעות והרשומות שנמצאו פה ושם, זיהו מושבות יהודים עתיקות עוד מימי חורבן בית שני כשניצח הקיסר הרומי טריאן את דציבל מלך דאצ’יה (114 לס”ה) והושיב שם חיילים רומאים. הללו כבר מצאו יהודים סוחרים בין הדנובה לים השחור, לסרביה, מעבר לדנייסטר ועד קרים. מתוך התבוללות המתיישבים הרומאים עם הדאצ’ים והטרקים שבסביבות אלו יצא העם הרומני.

קלושות הן ידיעותינו על מהלך חייהם של יהודי רומניה העתיקה שפרשו רשתם עד לבולגריה, מקדוניה והונגריה. הראשון שהזכיר ישוב יהודי במקומות אלו הוא רבי בנימין מטודילה שעבר שם במסעותיו בשנת 1170 בערך.

ברם, זכתה רומניה להיחשב ל”ערש החסידות ” שמוצאה וראשיתה בגבולות שבין הדנייסטר והרי הקרפטים. לפי המסורה החסידית התגוררו הבעש”ט ותלמידיו במקומות אלו ותקעו יתד נאמן כאן לתורה וחסידות.
כמו כן, הכשירו את הקרקע לצדיקים הבאים אחריהם.

מאז איוה למושב לו הצדיק רבי ישראל מרוזין זצ”ל את העיר סדיגורה שבבוקובינה, התחילה רוח אחרת מנשבת על פני העיירות שברומניה.
היהודים הרומניים שלא היו רגילים לאוהלי שם תקינים כאחיהם שבפולין וליטא, היו חומר מצוין ומתאים להחדרת התורה החסידית.
היא הביאה אתה סם חיים מרפא ומרענן ליהודים הללו, בהדגישה בעיקר על הכוונה, הכנת הלב והדבקות בעבודת הבורא, אהבת ישראל והעלאת היחיד, ומתוך כך גם את הציבור, המון העם, למדרגה יותר גבוהה ולקרבם לאביהם שבשמים.

זכות מיוחדת לתנועה החסידית ובעיקר לצדיקים משושלת רוזין שבחרו דווקא בערי רומניה עם יהודיה הידועים למכניסי אורחים ובעלי צדקה מובהקים.
צדיקים אלו עיקר השפעתם הייתה על ידי מגע אישי עם כל אחד ואחד מחסידיהם ושוחריהם. הם היטו אוזן קשבת ולב מבין לבעיותיהם ולדרישותיהם של יהודים מבקשי עצה ועזרה, ונוטעים אמונה וביטחון בלב כל דופקים בשער.

בגישתם זו לקרב את ההמון המרוחק ולעורר את הכוחות הרדומים שבנשמתם, הכירו צדיקים אלה בנחיצות הפצת התורה ובתועלת הלימוד המאורגן ברומניה לשם העלאת הרמה הרוחנית של הציבור היהודי. הם הצליחו על אף כל הקשיים הרבים להקים ישיבה ברגאט, ליצור רשת של “חדרים” גבוהים ולהרביץ תורה ברומניה.

כדי להבין את טיפוסו ומהותו של היהודי הרומני וגם לשם הכרת הרקע ההיסטורי של החינוך הדתי שם, זקוקים אנו לתת סקירה קצרה על מצב החינוך התורני ברומניה עד להקמת הישיבות, וישמש זה כעין חומר-רקע לראשית הישיבות ברומניה.

החינוך העברי הדתי במולדובה עד חציה השני של המאה ה – 19 היה בעיקרו מושפע מזרם החסידות שמשל בכל תוקף ביאשי-המטרופולין.
עוד בשנת 1832 כשמולדובה קיבלה את ספר החוקים “Organic Regulamentul” נאמר בו בפירוש ש”מותר לקבל את ילדי היהודים לבתי הספר הציבוריים אבל בתנאי שתהיה להם אותה התלבושת כמו לשאר התלמידים”.

החוק כיוון בעיקר להלבשה שהכניסו עימהם היהודים מרוסיה ופולין שהיגרו לרומניה.  מן הנמנע לומר שההורים לא וויתרו על מנהג אבותיהם זה ונמנעו מלשלח את בניהם לבתי הספר הממשלתיים. כך התבצרו בתי ה”תלמוד-תורה” והישיבות הקטנות (“חדרים גבוהים”) שרוב תלמידיהם מבני עניים היו, וכל החזקתם הייתה מוטלת על הקהילה.

הנסיכים שהוציאו פקודות בשנות 1840-1850 לסידור צרכי-הציבור של היהודים, מדברים הרבה על המוסדות ו”בתי הספר” היהודיים. ואין שום ספק שכוונתם היא לבתי הת”ת ולחדרים מאז, שדרגתם שווה לישיבות הקטנות שבאמריקה.

בתי ת”ת ציבוריים ומלמדים נודדים התקיימו ברגאט משך מאות בשנים ועל כך יוכיחו “פנקסי תלמוד התורה” מהעיר רומאן (בה הקהילה היהודית העתיקה ביותר ברומניה), מיאשי ומבוקרשט.
העיר יאשי שימשה באמת למופת כמקום תורה ובה “חדרים” קבועים לחינוך הבנים, החל מדרגה ראשונה של קריאה בסידור ובחומש ועד לחובשי ביהמ”ד ומלמדי גפ”ת. ביתר בתי האולפנא כללה התכנית בעיקר: חומש ופירשי נ”ך, שולחן ערוך, משנה וגמרא, והתנהלה לפי שיטת התרגום ביידיש – שפת יהודי רומניה דאז.

כל זה בקהילות האשכנזיות שברגאט.
אשר לקהילות הספרדיות שבוואלכיה, המצב החינוכי עמד שם על מדרגה נמוכה ביותר. ב”חדרים” שלהם הסתפקו בידיעת התפילות והחומש בלבד ולא הגיעו אפילו לידיעותיהם של אחיהם בקהילות האשכנזיות שבמולדובה, אשר היו להם גם בתי מדרש ללמוד שיעור גמרא יומי.
לדברי אחד הסופרים, מורה נוצרי לצרפתית בבוקרשט (1843), פעלו אז ביאשי מספר של 12 חדרים עם 653 תלמידים. וכנראה מנה רק את אלו הידועים לממשלה .

בשנת 1860 גזר השר, מיכאיל קוגילניטשיאנו, על היהודים שישנו את לבושיהם ויבקרו בבתי הספר הציבוריים.  כוונת השר הייתה גם לחזק את ידי המשכילים אז ולשים את מוסדות החינוך העברי תחת פיקוחו של משרד ההשכלה הממשלתי.
חוב הוטל על הרבנים להקריא את הפקודה, שנכתבה ברומנית ויידיש, שלוש פעמים בבתי התפילה במעמד כל המתפללים.
למרות שהנאורים ראו בזאת הצלה פורתא ושינוי לטובה כביכול מצד הממשלה, ושלחו את בניהם לבתי הספר הממשלתיים מבלי לראות בזה כל נטייה להתבוללות, נתנה דרישת-כפיה זו את ההדף ליצור בתי-ספר לנערים יהודים בפיקוח הממשלה.

מאידך גיסא התחזקו ידי רוב היהודים החרדים לדבר ה’, וניגשו לארגן בעצמם את החינוך התורני ביתר שאת ועוז, מתוך ביצור ה”חדרים” הישנים, והתכוננו לצעד הראשון ליצירת ישיבה משלהם.

שתיים הן הישיבות ברגאט, ושתיהן נוסדו בהשפעתה של החסידות – אחת בבוחוש ואחת ביאשי.

ישיבת “בית ישראל” מבוחוש
העיר בוחוש שבמולדובה נתפרסמה מאז התיישב בה האדמו”ר ר’ יצחק פרידמן זצ”ל, נכדו של הצדיק הר’ ישראל מרוזין זצ”ל. בשנת תרס”ט נוסדה הישיבה בשם “בית ישראל”, ע”י שני האדמורי”ם הה”צ ר”מ מנדילי פרידמן נכד האדמו”ר מבוהושי וגיסו ר’ דוד טוורסקי בן הה”צ רמ”ז טוורסקי מיאסי. הם היו גם שני מנהליה של הישיבה שנתאשרה מטעם הממשלה, ותלמידיה פוטרו מחובת הצבא. כמאה תלמידים מבני י”ב עד עשרים חונכו במוסד, שהתחלק לחמש מדרגות.
סדר הלימוד היה; מקרא, דקדוק, משנה גמרא ותוספות, פוסקים ודרוש.
מטרת הישיבה הייתה לחנך בני ישראל לתורה מוסר ודרך ארץ ולהפיח בהם רוח חיים של ישראל סבא, ושישתלמו בה התלמידים כל אחד לפי כשרונו להיות רבנים, שובי”ם, סופרי סת”ם ומלמדים בישראל.

לישיבה בנין מיוחד ורחב משלה, בה קבלו הבחורים הוראה, מזון ומעון, ולבני עניים אף הלבשה, הכל בעין יפה. בהזנת 1912 היו הוצאות הישיבה לשנה בערך 30,000 פרנק. האווירה הייתה תורנית-חסידית. הבחורים בהיותם יוצאי רומניה למדו השפה הרומנית ע”י המחנך ד”ר הליר. ראש הישיבה היה הה”ג ר’ יואל מארץ ישראל, ת”ח ופדגוג אמון. משנהו היה הרב דמתא ר’ שמשון אהרן דרברמדיגר, ביחד עם הרב בנציון ראלער אחי הגאון בעל “באר חיים מרדכי” אב”ד ניאמץ. מן הישיבה יצאה תורה והוראה לישראל.

מחוסר אמצעים ובשל התנאים הקשים שברומניה ואווירתה האנטישמית בעיקר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הישיבה בשנת 1916. מבין חניכיה יצאו אחר כך מוסמכים, יושבי על מדין בכמה עיירות ברומניה, ומורים מחנכים שהפיצו את השפה והתרבות העברית ברומניה, ביניהם המחנכים הידועים י. ריספלר-ירון, יגולניצר, מורי י. פיינשטיין וידידי החוקר וההיסטוריון הרב ד”ר מאיר הלוי, רבה הראשי של בוקרשט ועורך ה”סיני” ברומניה.

ישיבת “בית אהרון” ביאשי
מאז ומקדם הייתה יאשי בירתה של מולדובה – עיר של חכמים וסופרים, אנשי שם ומדע עוד בראשית המאה ה – 17 (1618) כדברי רבי יוסף שלמה דלמדיגו (יש”ר מקנדיה) שמצא ביאשי את רבו הרופא, רבי שלמה ארואי, מחבר ומקובל ידוע.
תעודות ומצבות מעידות על קיום ישוב יהודי כאן עוד במאה ה – 14, היות והיא שימשה גשר-מסחר ליהודים בין תורכיה ופולין, ידועה יאשי ברבניה הגדולים.
כאן ניהל עדתו הרב נתן נטע הנובר (1657-1670) בעל “יון מצולה” ומחבר תפילות “שערי ציון” כשנמלט ליאשי מאוקראינה בגזירת ת”ח… בתקופת הפאנאריוטים (הנציבים היונים) נוסדה בריג’נט משרת ה”חכם באשי”. בשנת תע”ח (1718) עמד בראשה הרב המקובל רבי נפתלי הכהן כ”ץ בעל “סמיכת חכמים”, לפנים רב בפרנקפורט. אחריו כיהנו: בנו, הרב ישעיהו ובן-בנו הרב בצלאל כ”ץ שהיה אב”ד וריש מתיבתא ביאשי . משרת החכם-באשי התבטלה שם בשנת 1832.

עם התפשטות החסידות בין הרי הקרפטים ושדות אוקריאנה השכנה, שימשה קהילת יאשי למרכז חסידי גדול בעיקר כשהתיישבו בה הצדיקים.
המפורסם שבהם הרה”צ רבי יהושע השיל מאפטא בעל “אוהב ישראל” שנתמנה ביאשי בשנת תקס”ח. (המליץ עליה “י’א’ס’, ר”ת למפרע “סוף ארץ ישראל”). רבי יוסף דוד הכהן מזבילב בעל “דרכי אמונה”, ועוד גאונים מפורסמים, כרב יוסף לנדא מליטען בעל “ברכת יוסף”, רבי אהרן משה טויביש מסניטין בעל “שו”ת תועפות ראם” ו”קרני ראם”, בנו הה”ג שמואל שמלקא טויביש ועוד.

אין כל ספק שרבנים אלה שהשפעתם הרוחנית ניכרת הייתה בכל שטחי החיים הציבוריים והתורמים ניהלו ישיבותיהם ובתי מדרשם ביאשי, בעיקר הרב פתחיה לידא ורבי בצלאל הכהן שהיו “ראשי מתיבתא”, אולם אין בידינו שום מקורות על איזה ישיבות בתקופה ההיא, עד לראשית המאה העשרים, כשנוסדה ישיבת “בית אהרון” ביאשי.

כאן ראוי לציין עוד נימוק לאיחור יסוד הישיבות בריגאט. היות ושפת המדינה הרומנית הייתה על פי רוב לפנים גם שפת היהודים לא התבצרו היהודים בחייהם התורניים עד ראשית המאה הי”ח, שהיא תקופת ההגירה היהודית מגאליציה ופולין לרומניה, היא אשר הטביעה את חותמה גם על ההווי והאופי שברחוב היהודי בריגאט, גם על ידי הלשון האשכנזית-אידיש, גם במלבושיהם ובמנהגיהם ובמהלך חייהם היומיומי. בין המהגרים הללו נמצאו הרבה חכמים וסופרים אשר בבואם לריגאט התקינו על פי דרכם הם את ה”חדר” הישן בערי מושבותם והם אשר תרמו גם את החומר המחנך והמלמד לתקופה ממושכת במדינות וואלאכיה ומולדובה עד כמעט לזמן האחרון.

מתלמוד תורה לישיבה
מבין ארבעה בתי הת”ת הגדולים שביאשי, היה אחד בשם “בית ת”ת ע”ש אהרן וואדא”, שנוסד עוד בשנת 1876 ושגדל אחרי כן בבניינו החדש במספר של 250 תלמיד.
רובם בני עניים, קבלו חינם חוץ מהלימודים גם ארוחות והלבשה.

בשנותיו האחרונות נתמך המוסד על ידי חברת-חינוך “עזרת תורה”.
מלבד לימודי קודש המקובלים, הכניסו גם תכנית לימודים עבריים, לימודי חול הכלליים והשפה הרומנית. אולם שיטת ההוראה נשארה בשפת היידיש.
היה פה משום מיזוג חינוכי של קודש לחול, ושביעת רצון המחנה החרדי מצד אחד, וההורים שהכירו בצורך החינוך הכללי כפי דרישות הממשלה.
עם יסוד בית-ספר מסחרי גבוה ביאשי בשנת 1899 ועם הגזירה להוציא כל תלמיד יהודי מבתי הספר התיכונים הממשלתיים בשנת 1912, הכירו סוף סוף יהודי יאשי בנחיצות הישיבה לאוכלוסייה של 35,000 יהודים, עמדו ויסדו בשנת תרפ”ז את הישיבה “בית אהרון” מיסודם של גיטל ואהרן וויינרויך. זוהי הפעם הראשונה שנוסד מוסד כזה, אחרי ישיבת בוחוש בריג’נט.

תכנית הישיבה כללה לימודי קודש וחול גם יחד. הישיבה התפרסמה מהר בעיקר בשל תכניתה הכפולה. עשרות תלמידים שסיימו את לימודיהם בתלמוד תורה ובחדר הגבוה, ואשר חפצו לקבל מחוץ לחינוך המסורתי גם קורסי גימנזיה מוסכמים מטעם הממשלה נהרו ליאשי מכל קצווי רומניה. תכנית הלימודים כללה לימוד התלמוד ומפרשיו, פוסקים, תנ”ך וגם תכנית לימודי גימנסיה עליה נבחנו התלמידים אחרי כל עונה בבחינות מטעם הממשלה.
עם סוף חוק לימודיהם קיבלו המוסמכים “התרת הוראה” וככה שימשו רבים מהמסיימים אח”כ ברבנות בערי השדה. מהם היו לשובי”ם, מורים וסתם בעלי-בתים למדנים.

בישיבה היו גם פנימייה ובית תבשיל.  בראש המוסד עמד הרב מיאשי רבי יצחק ואהרמן, חתן הה”צ מפלטיצ’ן, ומחוץ לראש הישיבה הר”צ יאנובר, ששימשו בה חבר מורים מומחים ובעלי מקצוע.
זכורני כאשר ביקרתי את הישיבה בשנת 1937 מצאתי שם שמונים תלמידים העוסקים בתורה.

עם פרוץ המלחמה בשנת 1941 כשעלה הכוח הנאצי על יאשי ועשה בה שמות נסגרה גם הישיבה. ובפוגרום הנורא מ-1941, כשיד זדים הפילה חללים, נפלו באומץ רוח יותר מ – 15,000 קדושים ביניהם רבים מתלמידי הישיבה ה – 14.

ככה נסתיימה פרשת תולדות הישוב ברגאט ובייחוד ביאשי המטרופולין – ממנה יצאו גדולי עם, גאוני הרבנות, ראשי הציונות, ואפילו בית-דפוס עברי שהפיץ הרבה ספרי קודש ללמוד ולהוראה, היה קיים שם.

לפני שאני עובר למקומות אחרים ברומניה, כדאי לציין את ניסיונו של ד”ר נמירובר ז”ל, רבה הראשי של רומניה, שעוד בשנת 1927 עמד לייסד בבוקרשט הבירה בית מדרש לרבנים, ואף קיבל טשרטר מטעם הממשלה, אולם נתקל בקשיים כספיים שמנעו בעד בצוע הרעיון למעשה.

אחריו ניסה גם הרב-הכולל א. שפרן בשנת 1945 להקים בית מדרש לרבנים שכזה בבוקרשט, אולם גורמים אחרים, ביניהם גם התנגדות הרבנים החרדים מטרנסילבניה רפו את ידיו.

 

(** מקור: מכללת הרצוג – דעת לימודי יהדות ורוח)