מאת: שמחה וייסבוך ז.ל. , ספר “שוצר”.
אחרי שהצבא האדום שיחרר את טרנסניסטריה באביב 1944 והתקדם מערבה לעבר בראביה ובוקובינה, החלו היהודים ששרדו את תופת השואה לחזור הביתה.
הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. במקרים רבים החרימו חיילים רוסיים את הסוסים שהיו רתומים לעגלות עליהן התנועעו זקנים, חולים וטף וגם מעט המיטלטלין שעדיין נשארו בידיהם.
אלו שהזדרזו לחזור, הצליחו להגיע למקום מגוריהם, לעומת המתמהמהים שעוכבו בבסראביה (בעיקר בעיר בריצ’ני) ובצ’רנוביץ שבבוקובינה, מכיוון שהרוסים סיפחו את בסראביה ואת צפון בוקובינה עוד בשנת 1940. על כן, סגרו את הגבול עם רומניה והרשו את חזרת השורדים רק באפריל 1945.
מספר היהודים שהגיעו לסוצ’בה היה כ-6000 מאחר שהצטרפו גם יהודים מצ’רנוביץ ומבוקובינה הצפונית, מבסראביה ומערים אחרות ברומניה.
עקב התקרבות החזית ברחו תושבים רבים לסוצ’בה ולכן במקרים רבים לא הצליחו בתחילה היהודים המקוריים להתיישב בבתיהם.
עם חזרתם התחילו השבים לארגן מחדש את חייהם בעיר. הם הקימו קהילה שהייתה בשליטת הקומוניסטים, וכל ראשי הקהילה החל מא. שכטר היו חברי המפלגה הקומוניסטית.
הג’וינט הושיט עזרה לקהילה בכסף, מזון והלבשה, דאג לשיפוץ בית הכנסת הגדול שרק קירותיו נשארו על תילם, ולאחזקת בית העלמין שבזמן הגירוש חולל ומצבות רבות נהרסו או נשברו.
הרב גולדנברג מפלטיצ’ני כיהן כרב העיר ולאחר עלייתו ארצה מילא את מקומו הרב טירנאור מרדאוץ פעמיים בשבוע. כמו כן, גם הרב וסרמן מדורוחוי הגיע לעתים.
אפרים וייסבוך התחיל ללמד צעירים תורה ועברית באמתלה שהעברית נחוצה להבנת הכתוב בספרי התפילה ובתנ”ך. שוחט הגיע פעמיים בשבוע ודאג לשחיטה כשרה.
תקופה מסוימת מכרה רומניה לישראל בשר כשר ולשם כך הגיעו מישראל 5-6 שוחטים, ששחטו בבורדוז’ני ועל ידי כך אפשרו גם לאוכלוסייה היהודית בעיר להשיג בשר כשר. מצות ויין כשר לפסח הגיעו מישראל בעזרת הג’וינט.
יהודים שולבו בתפקידים נכבדים בעיר: חיים רימר שימש ראש מחלקת החינוך האזורית, בראש מחלקת המסחר העירונית עמד י. שטרומינגר, מנהל המחלקה הסניטרית האזורית היה ד”ר ב. מרדלר וד”ר י. שטטנר היה מנהל המחלקה העירונית.
ד”ר וייטמן היה מנהל בית החולים, ד”ר אנדרמן היה מנהל המרפאה הפוליקלינית, מזכיר המועצה האזורית היה פיירשטיין ויו”ר התאחדות הקואופרציה היה א. סגל.
מנהל בית החרושת לעורות ונעליים היה ט. הילזנרט.
באותן השנים נפתח בית ספר תיכון יהודי שהוכר ע”י השלטונות.
מטרתו הייתה לאפשר לתלמידים שהפסידו לימודים בשנות הגירוש להשלים בקצב מזורז את לימודיהם. מנהלת בית הספר הייתה תחילה ד”ר רוזה לוי ואח”כ הפרופסור שולמן. בבית הספר לימדו המורים: זיגי רורליך, גב’ שלייר, חיים רימר, אפרים וייסבוך.
רוב התלמידים שסיימו את בית הספר היהודי והשיגו תעודת בגרות היו חברים בתנועות הנוער הציוניות, וחלק ניכר מהם יצאו להכשרה, כהכנה לעליה.
אט אט, הוחזרו ליהודים הבניינים בהם התגוררו וכן עסקיהם. כך קרה כי פתחו מחדש את חנויותיהם, ובעלי המקצועות החופשיים המשיכו במשלח ידם.
הפעילות הציונית התחדשה ביתר שאת הן בתנועות הנוער והן אצל המבוגרים.
העלייה הלגלית ובעיקר הבלתי לגלית (עליה ב’ וג’) פרחה.
לרוב היה מדובר במעבר הגבולות להונגריה ויוגוסלביה ומשם ארצה או לגרמניה, צרפת ואיטליה.
ד”ר בוימוביץ’ נסע עם רכבו כתייר ליוגוסלביה ומשם לעולם החופשי והשאיר דירה מסודרת וסכום כסף גדול בבנק.
בשנת 1946, שש שנים לפטירתו של ז’בוטינסקי, נערכה עצרת רבת משתתפים בעיר. כמו כן בחג העצמאות הרומני, ביום סיום המלחמה, נערכו תהלוכות בחוצות העיר, כאשר תנועות הנוער הציוניות צעדו עם דגלים כחול לבן; כל זה נמשך עד שהשלטונות הוציאו את התנועות הציוניות מחוץ לחוק.
בסוצ’בה פעל האצ”ל בצורה בלתי חוקית והכין את הנוער הרביזיוניסטי למאבק מחתרתי נגד המעצמה המנדטורית. יום אחד הגיע צעיר למרפאתו של ד”ר א. וייטמן. י. קאופמן פצוע בידו מירייה בזמן האימונים. ד”ר וייטמן טיפל בו מבלי לדווח לשלטונות. .
בסוף שנת 1947 יצאו מרומניה כ-15,000 יהודים בדרכם ארצה דרך הנמל הבולגרי, בורגס, עלייה חצי לגאלית: השלטונות אישרו את היציאה מבלי לספק דרכונים או תעודות מסע כלשהן.
חלק קטן מיהודי סוצ’בה האמין שחברה עם עקרונות סוציאליסטיות מסוגלת לפתור את בעיות האנושות בכלל זה את בעיות היהודים. וכך, היהודים תפסו עמדות חשובות הן במפלגות הקומוניסטית והסוציאל-דמוקרטית, והן במשרות ממשלתיות עירוניות, במיליציה ובסקוריטטה.
יהודים רבים תפסו משרות חשובות במנגנון המפלגה הקומוניסטית.
כמשקל נגד לשאיפת היהודים לעלות ארצה, הוקם הועד הדמוקרטי היהודי CDE שמטרתו הייתה לשכנע את היהודים להישאר ברומניה.
לראש הועד מונה א. סגל.
הועד הקים מועדון בשם י.ק.פ., (יידישר קולטור פריין) שלא זכה להצלחה בקרב האוכלוסייה היהודית.
יש לציין שגם ה- CDE אירגן שתי עליות לגאליות ארצה בהן יצאו כמה אלפי יהודים מרומניה.
בפברואר 1948 התפזרה תנועת בית”ר בסוצ’בה וירדה למחתרת.
שאר התנועות הציוניות פוזרו במארס 1949 ע”י שלטונות רומניה.
השלטונות החלו לאסור פעילים ציוניים ביניהם נאסר ישראל (שרול) אבוש-דרוקמן שנחקר ימים ולילות ולבסוף נידון לשנות מאסר רבות.
לאחר קום מדינת ישראל במאי 1948 נפתחו שערי רומניה ויהודי סוצ’בה הגישו בהמוניהם בקשות לעליה ואכן רבים מהם עלו. רק מעטים היו אלה שלא ביקשו היתר יציאה, ביניהם הקומוניסטים השרופים.
לקראת סוף שנת 1953 סולקו היהודים מהמיליציה, מהסקוריטטה וממקומות חשובים אחרים. אחרים שנרשמו לעליה סולקו ממקומות עבודתם ונשלחו לעבודות פשוטות עם משכורות רעב. סטודנטים יהודים סולקו מהאוניברסיטאות ואף לא נתקבלו סטודנטים חדשים. לרופאים לא ניתן לגשת לבחינות לדרגת מומחים והם הועסקו ברפואה כללית.
בשנת 1956 חדל ה- CDE לפעול ונעלם כלא היה, משום חוסר הצלחתו.
ממשלת רומניה אסרה בצו החזקת מטבעות זהב ומטבע זר והיה צורך למסרם לשלטונות. רבים מיהודי העיר נכלאו, עונו ונדרשו להלשין תחת איומים ועינויים על חברים שהחזיקו זהב ומטבע זר.
אלה שלא עשו כן מרצונם ה”חופשי” נידונו לעבודות פרך בתעלת דנובה – הים השחור, שם נספו רבים (גרוס, חיימוביץ’), אחרים נידונו לשנות מאסר רבות (בלום, ד”ר שפר ואשתו, מאירוביץ’, קלופר, פולקמן ואחרים).
היו כאלה שמשפחותיהם מחו”ל שילמו דמי כופר בדולרים עבור יקיריהם שרצו לעלות ולא קיבלו אישור. גובה התשלום היה תלוי ב”ערכו” של האדם.
יהודי אנגלי בשם יקובר העביר לשלטונות רומניה מטבע זר רב במזומנים (נמדד במיליונים) תמורת הדרכונים – (כך נפדו 4 נפשות ממשפחת קופלוביץ’).
מספר יהודים אף שוחררו מבית הכלא הודות לפעילות ועד שהונהג ע”י רב מארה”ב, כמובן בתמורת תשלום (שמלצר, מרדלר, מאירוביץ’).
עבור הרוב הגדול של היהודים ששרדו את השואה התגשמה נבואת הנביא ירמיה “ושבו בנים לגבולם”. רובם עלו לישראל.
