הניסיון של ארגון א.מ.י.ר. להזכיר לישראלים את תרומתם של יוצאי רומניה לבניית המדינה, והרצון ״למתג״ מחדש את העדה בדעת הקהל הישראלית, העלו אצלי בימים האחרונים זיכרונות רחוקים מחיפה של אוגוסט 1990.
הוריי ואני הגענו באותו החודש לארץ, והתמקמנו בשכונת קריית אליעזר, סמוך מאוד לאצטדיון. קצת משפחה, חברים בודדים, מעט מאוד כסף בכיס ושפה דלה בלבד על שפתינו – זה מה שהיה לנו כאן. ״שלום״ ו״תודה״ ועוד כמה מילים בודדות שנלמדו בחטף חודשים לפני עלייתנו לישראל היו המטען הבלשני שעימו הסתובבנו בימים הראשונים. כל מילה באנגלית, כל שיחת טלפון ברומנית או בהונגרית היו עבורנו אוצר גדול. מי שידע את שפתנו באותם ימים, הועלה בבית לדרגת קדוש למחצה.
גרנו אז בקומה הראשונה בבניין מגורים ישן. למטה, ״לה פרטר״, גרו שתי משפחות יוצאות אשכנז. מקורן, באותם ימים ראשונים, היה לא ברור. לא כל כך ידענו לקרוא עברית, וגם כשגילינו מה כתוב על הדלתות ועל תיבות הדואר, לא ידענו לחבר בין השם לארץ המוצא. פולין, רומניה, הונגריה, גרמניה – לא היה לנו מושג מאיפה השכנים, והאמת – זה לא היה כל כך חשוב. הבלבול של עולים חדשים בארץ חדשה גדול גם כך, וניחוש מטענם התרבותי של השכנים אינו בגדר משימה ראשונה במעלה. שפה שאנחנו יכולים להבין, דווקא כן.
ימים ספורים לאחר הגעתנו, החלה אחת השכנות לגשש ולבדוק את השכנים החדשים. בן 11 הייתי, ובזכות ההתעקשות של הוריי ללמד אותי שפות זרות, הצלחתי להסתדר. בעזרת תנועות ידיים, אנגלית צולעת והרבה רצון טוב, הסברתי לשכנה הסקרנית כי מרומניה באנו. ״מאיפה ברומניה״, היא שאלה, ואני בשמחה סיפרתי לה על באיה מארה. השכנה הנהנה, ומשכה ראשה מן החלון. בימים שלאחר מכן, היא המשיכה להתעניין, לגשש ולשאול. לגברת סגל היה חשוב לדעת מיהם השכנים החדשים. ימים אחדים לאחר מכן, צירף גם האדון שוורץ החביב את שאלותיו שלו לאלה של הגברת סגל. הם שאלו ואני עניתי,או ניסיתי לענות – ואף אחד מן השניים לא סיפר דבר על עצמו, על עברו ועל מקורו.
רק לאחר כמה שבועות, כאשר ראו השכנים כי איננו זקוקים לדבר ואיננו מבקשים דבר, הם גילו לנו שגם הם, כמונו, באו מרומניה.
מאזור אחר, אומנם, אבל אמינסקו הוא אמינסקו גם אצלם. מה גדולה הייתה התדהמה של הוריי, שלא הצליחו להבין מדוע ניסו שכנינו הרומנים להסתיר את מוצאם, מדוע התעקשו לגמגם בשלל שפות ותנועות ידיים, במקום להשתמש בשפת אמם אותה הכירו היטב.
לקח להם קצת זמן להבין, אך הסתירה לא איחרה להגיע. במציאות הישראלית אין זמן הסתגלות. העובדות נוחתות עליך בזו אחר זו: הרומנים מכונים ״גנבים״, עדיף לספר שאתה מטרנסילבניה ולא מרומניה, להתעקש שאתה יותר הונגרי מרומני, ובכלל – אם אתה לא חייב לנפנף ברומניותך – אז אל.
אחר כך, במשך השנים, גיליתי עוד שורה ארוכה של עיוותים תודעתיים לגבי הרומנים. אפילו בורות. אך פעם אחר פעם נפעמתי לגלות שלפני הכל, מי שמתבייש ברומנים – הם הרומנים עצמם.
