בלי קשר לשום דבר מיוחד או יוצא דופן, מצאתי עצמי גם השנה, כמו בכל שנה, מחפש באינטרנט סרטים העוסקים במהפכת דצמבר 89׳. ככל שימיו של דצמבר מתמעטים, כך גדל החשק שלי לעסוק בעבר, לפשפש בהיסטוריה של המדינה שהייתה לי לבית במשך 11 שנים מחיי. יש שיקראו להתנהגות האובססיבית הזו לאורך שנים פוסט טראומה. אני מעדיף לכנות זאת סקרנות, ניסיון לענות על אינספור שאלות לא פתורות שמעסיקות אותי גם כיום.
את ימי המהפכה אני זוכר כאילו קרו אתמול. נער הייתי, אולי בעצם ילד בלבד, אך את ההתרגשות העצומה שאחזה בכל בר דעת ברומניה לא אשכח לעולם. גם ילד הבין את המשמעויות האדירות של הפלת הזוג צ׳אושסקו. תמונותיהם היו בכל מקום, ושמותיהם ומעשיהם ההירואיים פורטו בהרחבה בספרי הלימוד. ככל שהתרבו הפרסומים על מעשיהם המדהימים, כך גדלה תחושת המיאוס מהמשטר, מהמצב הקשה של האוכלוסיה, ומהמחסור במוצרי בסיס בחנויות. היה קשה לפספס את הדרמה שהתחוללה באותו חורף קר, ותקווה גדולה אחזה באזרחי רומניה מגלבי העתיד.
עם עלייתנו ארצה פחות משנה לאחר המהפכה, רומניה נמחקה מעט מתודעתי. כדרכו של עולם, קשיי היום יום גברו על העיסוק בעבר, גם אם היה זה רחוק אך במעט. העיסוק במה שהתרחש ברומניה בפרט ובגוש הקומוניסטי ככלל, חזר אלי רק לאחר שנים, כאשר הייתי כבר ישראלי גאה ובוגר שהבין היטב את ההבדלים בין המשטר הדיקטטורי של צ׳אושסקו ובין הדמוקרטיה הישראלית התוססת.
אך ככל שבגרתי יותר, כך רבו סימני השאלה. איך זה קרה, שאלתי את עצמי, שמאות מיליונים באירופה הסכימו לחיות תחת שלטונות עריצים עשרות בשנים? איך יכול להיות שאנשים לא התקוממו, לא יצאו נגד היד הקשה של דיקטטורים אכזריים וחסרי רחמים?
חדירת האינטרנט לכל בית והפיכת מידע רב לנגיש, הפך אותי בין לילה לחטטן בלתי נלאה בנבכי הטקסטים, הצילומים והסרטים שהופצו ברשת.
לילות שלמים ביליתי בחיפושים אחר נאומים, כתבות, מאמרים ומחקרים היסטוריים שראו אור והחלו מנסים לפענח את החידה הגדולה של הקומוניזם המזרח אירופי. בחלוף השנים, ההתעניינות שלי גברה ופחתה בהתאם לחיי האישיים, לעיסוקיי ולפנאי שהלך והתמעט. אך הסקרנות, או שמא הטראומה, נותרה עמוק בתוכי. עד היום אני מוצא עצמי חושב בחרדה על האפשרות כי אאבד את חירותי כאדם וכאזרח. עד היום אני מסתער על כל ניסיון לפגוע כמה שנראה לי כניסיון לפגוע בדמוקרטיה הישראלית.
גם אחרי 23 שנים, הפחד כי משהו רע יקרה לחירות הבלתי מוגבלת שלי כבן חורין טבוע בקיומי. אני לא מתעורר כל יום בחרדות, אך לא פעם מצאתי עצמי מתהפך על יצועי במחשבות על חיים במדינה שמגבילה את חופש הדיבור ואפילו את המחשבה החופשית. בגלל המחשבות הללו, ואולי בזכותן, הגעתי למסקנה שאת הילד אפשר אולי להוציא מרומניה, אבל את רומניה כנראה כבר לא אוכל להוציא ממני לעולם.
