אבא שלי היה ברומניה יהודי גלותי, טיפוסי, שלא התעמת עם הגויים.
חרדתו של אבי מהגויים הייתה, כאין וכאפס, אל מול חרדתו מכלבים.
כשאמרו לאבי, שהכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם, הוא נהג לומר – שהוא לא שמע חבר שנושך חבר.
כילד, ירשתי את תפיסותיו התבוסתניות וחרדותיו של אבי מהגויים ומכלבים.
חרדות אלה נוצלו עד תום, על ידי בני הדודים שלי, שהתגוררו בעיירה טירגו ניאמץ – לשם נסענו, מידי שנה, ממקום מגורינו בבוקרסט.
בני הדודים שלי הרעיפו עלי סיפורי אימה יומיומיים על מעלליו, מסוכנותו ואלימותו של ילד גוי בשם קונסטנטין גרוזבסקו. (גרוזבסקו – ברומנית זה “הנורא”). סיוטים ליליים, זיעה קרה וחרדות אין ספור הציפו אותי, כל אימת שחשבתי על קונסטנטין גרוזבסקו.
שוב ושוב העליתי בדימיוני הפורה תיאורי עינויים, שקונסטנטין עתיד לענות אותי ביום פגישתנו.
כשלמדתי על מעללי ולאד צפש, המלך הרומני האכזר מימי הביניים, שנהג לשפד את יריביו על חניתות, לא היה לי ספק שקונסטנטין הוא אחד מבני בניו של ולאד צפש, אנוכי, שקבלת חוקן הייתה בעיני סוף העולם, ראיתי שוב ושוב, בדמיוני איך אני משופד על ידי קונסטנטין האיום.
המפגש שלי עם קונסטנטין (להלן: “יום הדין“), אירע במהלך משחק כדורגל, בין נבחרת טרגו ניאמץ, לנבחרת של עיירה סמוכה.
בני הדודים שלי ואנוכי הוזמנו למשחק הכדורגל על ידי דודי, ששיחק בנבחרת טרגו ניאמץ והיה הספונסר שלה.
מסתבר, שדודי היה שחקן הכדורגל היחיד בעולם, שכל השערים שהבקיע בחייו, היו שערים עצמיים.
מספר פעמים ניסו שחקני הקבוצה לשכנע את דודי שיש ענפי ספורט נוספים בהן עשוי הוא להצליח, אך הוא התעקש לשחק דווקא כדורגל ומקומו בהרכב היה מובטח עקב היותו הספונסר של הקבוצה.
חרף הוראות המאמן, שדודי יצטיין בפאסיביות, דהיינו שלא יגע בכדור, התעקש דודי לבעוט בכדור, בדרך כלל, לכיוון הלא נכון.
דודי היה החלוץ היחיד בעולם, עליו הפקידו שומר לא מטעם הקבוצה היריבה, אלא מטעם קבוצתו שלו.
מהון, להון, בהגיענו למשחק, הודיעו לי בני דודי שקונסטנטין עומד ליד קופות האצטדיון.. רעד עבר בגופי.
שאלתי את בני הדודים – מי זה קונסטנטין ואז הם הצביעו על ילד כחוש ונמוך, שיכול היה לעבוד בהצטיינות בתור מטר-רץ במפעל טקסטיל.
חרדותיי מקונסטנטין לא הרפו ממני, חרף מראהו הכחוש, ושכנעתי עצמי, לאלתר, שלקונסטנטין יש תחבולות, נשק קר או שיטות לוחמה שמנטרלים את קומתו הננסית.
בו במקום, גמרתי אומר לשים קץ לסבלי ולטראומה המתמשכת שלי מקונסטנטין, עלי ידי תשלום כופר נפש, החלטתי להציע לקונסטנטין את כל הכסף שהיה לי בכיס, תמורת התחייבות מצידו שלא יפגע בי.
בדחילו ורחימו, התקרבתי אל קונסטנטין האיום וכשהייתי סמוך אליו, שאלתי אותו בקול רועד: “אתה קונסטנטין?”
קונסטנטין השיב בחיוב ואז אמרתי לו – “קח כסף, רק אל תרביץ לי”.
קונסטנטין נבהל והחל לברוח ממני.
אנוכי, שהייתי נחוש לגמור עינוי הדין שלי אחת ולתמיד, רצתי אחרי קונסטנטין – במטרה לתת לו את הכסף.
הסצינה שנוצרה הייתה סוריאליסטית: קונסטנטין בורח ממני,כאחוז תזזית, וצועק “תעזוב אותי!! מה עשיתי לך?! לא מכיר אותך!!” ואני רץ אחריו וצועק לו: “קח כסף – רק אל תרביץ לי!!”. זר לא יבין זאת.
למרבה הצער, קונסטנטין היה מהיר ממני ועל כן לא הצלחתי להעביר לו את דמי החסות, שבאמצעותם רציתי להיגמל מייסוריי.
בערב יום הדין, הגיע קונסטנטין עם אביו לדירת מגורינו.
אם חשבתם, לרגע, שאביו של קונסטנטין היה דומה לקונסטנטין, במימדי גופו – טעיתם: אביו היה הרבה יותר כחוש ונמוך מקונסטנטין.
אביו של קונסטנטין התלונן באוזני הורי על התנהגותי ושאל אותי : “מה קרה לך”?
אנכי השבתי – שבסך הכל חשבתי למנוע מכות ואלימות על ידי תשלום דמי חסות.
אביו של קונסטנטין השיב מיד – “אתה צודק”, ובו במקום הוציא 10 ל”, שם על השולחן ואמר לי: “לא איכפת לי על הכסף, העיקר שלא יפחידו את קונסטנטין שלי”. באותו רגע, הוצפתי בתחושות של גאווה לאומית יהודית: יכולתי לגויים!!
מאז, כל אימת שאני נמצא מול מכשול כבד, אני לוחש לעצמי: “אם גברתי על קונסטנטין, אין מכשול שיעמוד בדרכי”.
