אסור להשוות

בכיתה ג’ או ד’ בבית הספר לאומנויות ומוזיקה בבאיה מארה שבצפון רומניה, הרגשתי בפעם הראשונה כיצד פועל מנגנון הפחד וההשתקה של משטר צ’אושסקו. זה לא מנגנון שילד בגילי אמור היה לראות או להבין, או אפילו לחוש סתם כך ביום יום. אף אחד לא עמד עם רובה ואזיקים בדלת וחיכה שאמעד. אף אחד גם לא הסתכל עליי במסדרונות במבטים חשדניים. הייתי כולה ילד, ואנשי המשטרה החשאית, הסקוריטטה, לא עמדו חבויים מאחורי עצים לבושים במעילי עור שחורים בהמתנה דרוכה ל”בוגד” התורן שיאמר או יעשה משהו חשוד. זה לא עבד כך. זה לא עבד כך, כי מנגנון הפחד וההשתקה היה הרבה יותר מתוחכם.

הוא היה טבוע באנשים. עמוק. במורים, בהורים, בסבתות, בשכן מלמעלה, בזקנה שגרה בדירה ממול, במנקות ובאנשי התחזוקה, במוכרים בחנות הירקות, בפקידים בקופת הכרטיסים של הרכבת, בחנות הצילום, במורים למוזיקה, במורה להתעמלות, במוסכניק, באבא של הילד שאיתו שיחקתי כדורגל בחצר, בנהג האוטובוס, בבחור הצעיר שרעה צאן בכפר, במשופם בבית המרזח שמזג אלכוהול זול ולא איכותי לשיכורים, באיכר הפשוט שמכר צנוניות בשוק, במתדלק בתחנת הדלק שלא היה בה דלק, באיש הצבא, באשת המשטרה המושחתת, בטכנאי שטיפל באינקובטור בלולי התרנגולות, בנגר, בהוא שעמד מאחורייך בתור לחלב, בהיא שקיבלה קילו קמח יותר ולא הבנת למה, בעיתונאים שלא היו עיתונאים ושעבדו בעיתונים שלא היו עיתונים, בזבן בחנות הבשר הריקה, באחות המרפאה, במחזאי שכתב מחזות מטעם ולמען כי אחרת לא יראה במה, בשחקן שמשחק מאולץ ומזוייף כדי שלא יעיפו אותו מהתיאטרון, בבמאי ובעורכים ובצלמים שלא מהססים לחתוך, או לזרוק, או לתקן פריים של המנהיג שלא נראה טוב, בקומיסרים לענייני תרבות, וחינוך, ופרופגנדה. בכל אחד. בכל אחת.

המנגנון היה בכל מקום. תמיד. והוא לא נח לרגע. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לנוח. כי אם היה נח, ילד כמוני, בכיתה ג’ או ד’, עלול היה לחשוב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, שאין דין ואין דיין, שאפשר לומר הכל ולחמוק מעונש. לכן, כשילד כמוני, צחק או חייך בזמן שהוא דקלם בעל פה שיר הלל לצ’אושסקו – ילד כזה צריך היה לקבל מיד נזיפה מהמורה. ואכן, נזוף ננזפתי על ידי אותה גברת שאיני זוכר את שמה, אך לעולם לא אשכח את הערתה הקפדנית והחריפה על האיסור המוחלט לצחוק או לחייך בזמן שמדברים על הרודן, או מקריאים טקסט מגוחך אודות גאונותו או סתם מדקלמים שיר הלל למנהיגותו.

וכשאתה ילד בכיתה ד’ ברומניה של צ’אושסקו, אתה לא עפיפון ולא חייזר. אתה לא מנותק ממה שקורה. אתה שומע, אתה רואה. בטלויזיה מספרים לך שהכל מושלם אצלך בבית, ובחוץ כולם שונאים אותך כי אתה כל כך טוב ונהדר. והכל בזכות המנהיג הדגול, האהוב, היקר, שמש העמים, גיבור הקרפטים. האיש שאין בילתו, שאין לו לא תחליף ולא מחליף. ומי שלא חושב כך – בוגד. עוכר. אנרכיסט. החוצה.

וכשהמורה העירה לך על איזה חיוך טיפשי שנפלט לך בזמן שהקראת שיר דבילי על הדיקטטור הגדול, זה לא נפל עליך כמו פצצה. יותר משזה הפתיע, זה בעיקר הפחיד.

הזרעים נזרעו מזמן, לאורך זמן. ואז, פתאום, בגיל די צעיר, בכיתה ג’ או ד’, אתה פשוט מפחד. מן פחד עמום כזה, שמלווה אותך כל הזמן. ובכיתה, כשנוזפים בך על חיוך, אתה מבין שעשית משהו לא בסדר, ממש ממש לא בסדר, ואתה מתחיל לחשוב על ההשלכות. סרט רע רץ לך בראש. אתה אומנם בכיתה ד’, אבל יש לך תודעה עמוקה של מה מותר ומה אסור, ואתה מבין שיש קודים וכללי התנהגות שאתה מוכרח לנהוג על פיהם. אם לא, תענש. תשלם. יגרשו אותך, אולי אפילו יכלאו אותך. תעמוד לדין, יקראו לך בוגד. יגלו אותך מהעיר לכפר, או תשלח ל”תיקון” במוסד סגור לילדים ונערים. ברומניה של צ’אושסקו, אתה לא סתם ילד במדינה. אתה ילד מתוכנת עם מנגנון השתקה והפחדה שמפקח עליך, מנגנון שעובד ללא הרף. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. רק כך המנגנון הזה יכול להצליח, רק כך הוא יכול להחזיק קצר ותחת פיקוח קפדני ומסרס את כל אויבי המדינה והמשטר. ואותי, ילד בכיתה ג’ או ד’. רק כך אני אגדל לי יפה יפה מבלי לעורר מהומות ופרובוקציות, ולא יצטרכו לדאוג שמא אצא מן השורות ולא אצעד בתלם ואעשה בעיות.

מנגנון הפחד במדינה דיקטטורית הוא מנגנון שחייב להיות מושרש בכל אחד מהנתינים של הדיקטטור הגדול. לאט לאט, בעבודה קשה, הקוד מושתל בתוך גברים, נשים, ילדים וטף. אי אפשר אחרת. המנגנון חייב להפעיל את עצמו לבד, והוא חייב להמשיך להפיץ את עצמו דורות קדימה. הנה דוגמה: כשאתה ילד ברומניה של צ’אושסקו, ואתה רואה שבכל מפגש משפחתי שיש בו יותר משלושה אנשים מישהו טורח לכסות את מכשיר הטלפון בכריות “כדי שלא ישמעו” – אתה מבין קודם כל שיש מישהו שמאזין. הוא לא בחדר, הוא כנראה לא שייך למשפחה, ועדיין – הוא מאזין. אז כדאי לשתוק. או ללחוש. או לא להגיד דברים אסורים. אז מנסים להסתיר ממנו דברים, מאותו מאזין אלמוני שאינו נראה, אבל יודעים שהוא כנראה שומע, אולי אפילו רואה. אחר כך, כשכבר אוכלים משהו, והמבוגרים גם שותים משהו, והלשונות לא תמיד בשליטה והתסכול מהתורים לחלב או ללחם או למים מינרליים פורץ החוצה, אז מישהו טורח מיד להשתיק את הווליום של הממורמר התורן ולסיים את חגיגת הפריצות בזעקות שששש! שששש! סבתא תנפנף בידיה, תעשה סימנים עם הראש לעבר הכריות שמכסות את טלפון החוגה העתיק, ותדרוש בלי להתבלבל: ששש! לא לדבר! לא צריך קולונל של הסקוריטטה איתך בגפילטע פיש כדי להבין שמשהו לא בסדר, שיש פה משהו שכדאי ללמוד ולהפנים. גם טריקות הטלפון של סבתא הן יופי של שיעור. כי זו השיטה של סבתא: בכל פעם שאמא מתחילה להתעצבן ששוב לא הצליחה לקנות כמה בבנות לילד, והיא מתחילה להאשים את המשטר ואת צ’אושסקו – סבתא טורקת את הטלפון בצד השני. למה? כי אמא לא מוכנה לשתוק, כי נמאס לה, ודי והילד רוצה בננות. אז היא מתפרצת, על סבתא, וסבתא בתורה טורקת את הטלפון כדי שלא ישמעו ולא יקחו את אמא לחקירות. כי כולם מדברים על החקירות ועל זה שאנשים נעלמים ואף אחד לא יודע איפה הם ומתי הם חוזרים, אם הם בכלל חוזרים.

מנגנון ההפחדה והפחד עובד מדהים, והשורה התחתונה מרשימה. המשטר חוגג. הוא מנצח. הוא מביס את אויביו בכל יום מחדש. לוקח קצת זמן כדי להשתיל את הקודים הנכונים בכל אחד ואחת, אבל התוצאה שווה את המאמץ. כי כשהמנגנון פועל על פי התוכנית, נשאר רק לפקח שאין חריגות, שהמכונה עובדת כמו שצריך. שאף אחד לא כותב שום דבר אסור. שלא מתפרסמים עיתונים חתרניים, או ספרים ביקורתיים, או מחזות ציניים, או תמונות לא מלוטשות. והכי חשוב, הכי הכי חשוב בעולם, לוודא שהמושתלים, שכבר חיים ממילא עם המכונה האיומה בתוך נפשם, יפנימו שכדי לשרוד, עדיף להם לא רק לסתום את הפה – אלא גם להפסיק לחשוב.

אבל אסור להשוות.