תעסוקת היהודים ברחבי בוקובינה

בין שתי מלחמות העולם עסק כל יהודי שני מהמפרנסים בעבודות הקשורות בחקלאות, ביערנות ובתעשיית העץ.

 

בבנילה ובכפרים הזעירים סביב לה היו שתי משרפות יי”ש ו-3 מנסרות. בתעשיית העץ, ביערנות ובפיטום בקר היתה כמעט “בלעדיות” ליהודים. בשנות ה-30 נוספו בעיירה שני מפעלים משפחתיים לעיבוד בשר ומחלבה אזורית חדישה, סניף של מפעלי “פודזודק” בצ’רנוביץ. שלושת המפעלים היו בבעלות של פולנים, ש”שלטו” בשוקי בוקובינה בשתי התעשיות: מוצרי בשר לא כשרים ומחלבות.

 

משפחות יהודיות, על דורותיהן, התמחו בזיקוק (שרפת) יי”ש. לזרים קשה היה לחדור למקצוע משתלם זה, דרושה היתה מומחיות מיוחדת להכין את המשקה החריף לאניני הטעם. משרפות היי”ש והמנסרות בכפרים נוהלו והופעלו ע”י מומחים, מנהלים ופקידים יהודיים. המנסרות בקושויה ובהילצ’ה נוהלו בידי בני משפחת דרוקמן, שהיו שבט שלם בבנילה.

 

המנסרה בבנילה נוהלה ע”י יהודה אידל לנדאו. במשך השנים נתקבלו בני משפחות גרמניות כמנהלים טכניים וכמנהלי ענפים שונים במפעלים שקמו במרוצת השנים.

 

קבוצה נוספת התמחתה בכריתת בולי עץ ושיטוחם לקורות עץ למיניהן הדרושות לבנייה ולתעשייה. עץ האשור (בוק) נצרך בכל בית להסקה, לבישול ולאפייה. צעירים ביקשו להתמחות בתחומים חדשים בהפקת מוצרי עץ חדשים: עמודי טלפון, אדנים למסילות ברזל, עצים לתעשיית הלבידים והספקת עצים ייחודיים לרהיטים יוקרתיים.

 

בערים צ’רנוביץ וסטרוז’ינץ נבנו בתי חרושת לטקסטיל ולעורות; לקונפקציה ולנעליים; למזון ולמוצרי נקיון; בתי-דפוס והוצאות לאור; עתונים וספרים לרוב ראו אור. בכפר לוז’ן ליד צ’רנוביץ הוקם בית חרושת גדול לסוכר; תושבי בוקובינה יצרו את מירב צרכיהם וייצאו אל מעבר לגבול.

 

קבוצת מפרנסים נוספת: סוחרים  ובעלי חנויות למצרכי מזון ומכולת; חומרי בניין, כלים ואביזרי בנייה; ביגוד והנעלה; סנדלרות וחייטות; פחחים, נגרים, גננים וכו’; וכן סיטונאים וקמעונאים שסיפקו את צורכיהם של בעלי המלאכה למיניהם ולתעשייה הזעירה.

 

אחרים התמחו במקצועות הקשורים לדיני כשרות ולמנהגים יהודיים: קצבים ובעלי אטליזים, בהם היו שתי מחלקות: לבשר קדמי של הבהמה, שהוא כשר, ומחלקה לבשר אחורי של הבהמה, שנמכר כבשר לא כשר. אם בעת השחיטה נמצאה הבהמה בלתי כשרה, הבשר נמכר לנוכרים במחירים זולים. אם מספר שחיטות נפסלו בזו אחר זו, הגיעו בעלי האטליז למשבר כלכלי, שכן הממסד הדתי החמיר בתחום זה.

 

חייטים: רבים מבין בני הקהילה הקפידו על דיני “שעטנז” ובחרו לתפור את בגדיהם אצל חייטים יהודיים. התפירה אצל חייט יהודי הייתה  יקרה יותר מאשר אצל שכניהם הגרמנים.

 

סַפרים: יהודי דתי הסתפר אך ורק אצל ספר יהודי, ובמיוחד אלה שגילחו את זקנם במשחת משעי ואלה שגידלו זקן ופאות.

 

הפחחים היהודים עסקו רק בעבודות פח בפחחות, בניית סירים, דוודים וכלי בית. עם גבור תנועת הבנייה הרחיבו את התמחותם גם לכיסוי גגות ובניית מרזבים.

 

בעלי עגלות, בכינוי האידישאי “באלע גולעס”, בעיירה היהודית אופיינו כבעלי מעמד מיוחד בקרב הקהילה.
הם היו קשורים בעיקר לסוחרים היהודיים. עיסוקם היה הובלת סחורות, תוצרת חקלאית, כולל עצים לסוגיהם, אל העיר או אל המרכזים התעשייתיים במבואות העיירות והערים וכן הבאת סחורות מעובדות מן העיר וממרכזי התעשייה לעיירות ולכפרים.
עיסוק זה דרש כוח פיזי רב להעמסת הסחורה ופריקתה, לעיתים גם הכנסתה וסידורה במחסנים ובמרתפים – שם אוחסנה לפי דרישות המזמין. הייתה זו עבודה קשה, ששכרה בצידה. בעלי העגלות היו מאורגנים קבוצות קבוצות, בכל קבוצה היו לרוב בני משפחה וקרוביהם. בראש הקבוצה עמד מייסדה, שנהנה ממעמד מיוחד בקבוצתו ובקהילה כולה.
הם ביצעו כל משימה תוך הקפדה על אמינות גבוהה ונשאו באחריות למעשיהם. בעלי העגלות נהנו מכוח פיזי שהקנה “ביטוח” מפני גניבת סחורה ומפגיעה בעת הובלתה. סוחר, או תעשיין שהתקשר עם חבורה אחת היה “נשוי” לה “נישואין קתוליים”.
בעל עגלה מחבורה מתחרה לא העז להיכנס לטריטוריה של חבורה זו. כניסה כזו, או רק ניסיון של כניסה, היו מעין הכרזת מלחמה בין החבורות. כל חבורה דורגה לפי מעמדה הכוחני בחברה.

 

העיירה בנילה יוצגה בתחום זה על ידי חבורה שזכתה בכינוי: “שמילוקעס”. שמה בא לה משמו של ראש הקבוצה, שמואל. הוא היה דוברה ומייצגה בכל מו”מ. הוא מנע תחרות ופגיעה בשטחי מחייתה כדי שאיש מבין בעלי העגלות הלא מאורגנים לא יעבור חלילה בתחום שליטתה. הקבוצה נהנתה מהמעמד המיוחד של “חסונים” הנכונים בכל רגע להחזיר “מלחמה שערה”, ומוטב לא “ליפול” לידיהם. מעמד מיוחד זה לא הקנה להם כבוד מיוחד בשכבת העילית של הקהילה ואף לא בבית הכנסת. הם לא זכו בכיבודים הנהוגים בבית הכנסת לבעלי הבתים הנכבדים, לסוחרים ולבעלי המקצועות החופשיים.

 

בעלי העגלות ובעלי מלאכה, רובם גרו באותה שכונה בבנילה, התארגנו ובנו לעצמם בית כנסת נפרד מול ביתו של שמואל, ראש קבוצת ה”שמילוקעס”. בית הכנסת היה יפה וגדול, כמעט כמו המרכזי. בבית כנסת זה נהנו מכל הכיבודים, שמהם נהנו בני המעמדות המיוחסים בבית הכנסת המרכזי.

 

תמונה דומה לזו ניתן היה למצוא בכל עיירה גדולה, בת 200 – 300 משפחות יהודיות, עיירה בה היה מקום לשניים-שלושה בתי כנסת, כאשר כל בית כנסת נהנה מהמעמד החברתי והארגוני שלו. לא כן בכפרים בהם גרו מעט יהודים, שניים עד שלושה מניינים בלבד. בהם הוקם בדרך כלל בית כנסת אחד, שהיה משותף לכל היהודים מכל השכבות החברתיות. בכפרים בהם לא היה בית כנסת נערכו תפילות שבת ומועדים באחד הבתים הפרטיים או באולם שבעל האחוזה העמיד לימי חג ומועד.

 

בדומה למעמד בעלי העגלות בעיירות נוצר בערים, במשך הזמן, מעמד של סוחרי-סוסים, בהבדל אחד: בעלי העגלות היו אמינים. הם שמרו על שמם הטוב. לעומתם סוחרי הסוסים היו ידועים כרמאים. הם היו מומחים להפיח, לזמן קצר, בסוס חצי מת רוח חיים, רעננות ומראה של סוס מרוץ. הם שלטו בשוק הסוסים. קשה היה למכור או לקנות סוס בשוק שלא באמצעותם. מעמדם בחברה ובקהילה היה אדיש. בעיר התייחסו לאדם, לאישיותו ולא למקצועו.

 

נגרים: אלה התחלקו לשתי קבוצות: נגרי רהיטים ונגרי בניין. בני נגרים, בוגרי בתי-ספר מקצועיים, נטו להתאגד בקבוצות של שנים שלושה ולהקים מפעל לרהיטים. המוכשרים ביניהם הגיעו להישגים ניכרים.

 

אופים: אפו חלות שבת, לחם, לחמניות ובייגל בצורת “8”, שנקרא בפי העם “פרעצל”. בכפרים ובעיירות אם המשפחה היהודיה אפתה את חלות השבת ואת לחם השיפון לימי חול בביתה. עיקר הלקוחות של המאפייה בעיירה היו המסעדות המעטות, בתי המרזח, שהגישו ללקוחותיהם משקאות חריפים, לחמניות, זיתים ודג מלוח. לא כן בעיר בה רוב התושבים גרו בדירות, בבתים משותפים ללא תנאי אפייה, מעבר לתבנית אחת. בעיר סיפק האופה את צורכי המשפחה  בתחום הלחם לסוגיו.

 

מורים: בוגרי אוניברסיטאות רבים פנו להוראה בגימנסיות. תחת השלטון הרומני בני המיעוטים פנו בעיקר למוסדות פרטיים. בתי הספר הממלכתיים היו נעולים בפניהם. לא כן היה המצב עד שנת 1918 תחת השלטון האוסטרי, כמעט כל נושאי המקצועות בשירות הציבורי היו פתוחים לאינטלקטואלים יהודיים.

 

זגגות: הייתה בשליטת בעלי מקצוע יהודים. שלמה סלומון היה הזגג הבלעדי בכל העיירה ובכפרים הקטנים מסביב לה. בערבים היה שלמה חבר בתזמורת העיירה, שהנעימה בנגינתה בכל אירוע חגיגי ובשמחות המשפחתיות. מנצח התזמורת הזעירה היה אליהו זינגר.
בעיירה זימרו את המנגינה העממית והתאימו את שמות הכליזמרים למנגינה:
אלי מיט דעם פידל   (אלי עם הכנור
שלמה מיט דעם באס   שלמה עם הקונטרבס
שפילען מיר אַ לידל   מנגנים לנו שיר
אין מיטן דער גאס.   בטבורו של הרחוב)