תנועת “הנוער הציוני” בסוצ’בה

מאת: יהודה טננהאוס

לדברי פרדי שני (רוט), עוד בשנת 1939, כאשר למד בכיתה ג’ של הגימנסיה, מורו הפרטי, פרידל בוגן, סיפר לו על קיום תנועת נוער בשם “הנוער הציוני” המשתייכת לזרם הציונות הכללית, בה אין חובה אך גם אין זה מפריע להיות דתי, ואינה דוגלת ברעיונות תוקפניים כמו הרוויזיוניסטים.

בוגן סיפר שנפגש עם חבר ההנהלה של “הנוער הציוני”, ברל שיבר מדורנה, אשר הטיל עליו לגייס חברים לתנועה שתפעל במחתרת.
פרידל בוגן אכן ביקש מפרדי להביא חברים לתנועה וזה דיבר עם שני חבריו הטובים פרדי (פצקו) איידינגר ובומי שטטנר, שהתלהבו מן הרעיון ושלושתם היוו הקבוצה הראשונה של התנועה בסוצ’בה.
הכוונה היתה לפעול בקבוצות קטנות של 3-4 חברים ממודרות אחת מהשנייה, תוך נקיטת אמצעי זהירות מרביים.
הפעילות הסתכמה בקריאת חומר ציוני שהובא ע”י פרידל בוגן לפגישות ולשיחות בנושא.

המצב ברומניה הלך והחמיר. חוקים אנטישמיים צצו כל יום, הילדים והנערים היהודיים גורשו מבתי הספר, הוטל עוצר שחייב יהודים לשבת בביתם משעה חמש אחר הצהריים ולשאת על בגדיהם מגן דוד צהוב.
כמובן שלא היתה אפשרות להרחיב את התנועה ונשאר גרעין קטן של הנוער הציוני בסוצ’בה – בומי שטטנר, פרדי איידינגר, פרדי רוט ופרידל בוגן, וזאת עד לגירוש לטרנסניסטריה.

במשך שלושת שנות הגלות בטרנסניסטריה ביקר בשארגורוד חבר התנועה, מפּי שרף, נפגש עם פרדי רוט וסיפר לו שבמקומות אחרים בטרנסניסטריה חברי הנוער הציוניים נפגשים ויש אפילו סיכוי לקבל עזרה כספית מבוקרשט, אולם לכך לא היה המשך וגם תמיכה כספית לא הגיעה.
בשנת 1945, לפני החזרה לסוצ’בה נפגשו פרדי רוט ופרדי איידינגר במוגילב ותכננו איך להקים מחדש את התנועה, הפעם כבר לא במחתרת.
מיד עם הגיעם לסוצ’בה נפגשו עם בומי, שהגיע הביתה שנה לפניהם, ועם פרידל בוגן שהתחיל כבר ב- 1944 בארגון מחדש של התנועה ומסר להם את הנהגת הקן, שפעל באולם בבית הקהילה.
במאמציהם להרחיב ולהגדיל את התנועה מצאו בין תלמידי בית הספר היהודי, שהתקיים אף הוא בבית הקהילה, קבוצת חברים מגובשת שהצטרפו לתנועה.
היו אלה עמנואל (מניו) מיכלוביץ, מאיר קוסטינר, שמחה וייסבוך, בן-ציון (בוצי) פוקס, מרטין רוזנר, יצחק (איזיו) בסלר,סנטה אלטמן, ישראל (בובי) היבנר, יעקב (יניו) פורר, יעקב (ז’קי) שטרומינגר, יהודה טננהאוס ואחרים.
יחד היוו את עמוד התווך של תנועת הנוער הציוני החדשה בסוצ’בה וטיפלו בהרחבתה והגדלתה עד אשר הגיעה לכ-50 חברים, אחת התנועות החשובות והמכובדות בעיר.

סוצ’בה היתה אז גם מוקד לימודי לכל בוקובינה – זאת הודות לבית הספר היהודי שהוקם בבנין הקהילה בעיר, במטרה לאפשר לתלמידים להשיג את הזמן שהפסידו בגירוש.

הודות לכך ביקרו בקן גם חברים רבים מערים אחרות ששהו בעיר עקב לימודיהם. הפעילות בקן היתה מגוונת, לימוד תורת הציונות, לימוד השפה העברית, הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, שירים עבריים משכבר הימים וחדשים, ריקודים, צופיות וטיולים בסביבה.

האופייני לקן התנועה היה ההרכב האנושי: כמעט כל החברים היו נערים ונערות משכילים וכמעט ולא היו בהם כאלה שלא למדו.
הפעילות היתה לפי קבוצות גיל וחלוקה בהתאם, קבוצת מקשיבים (עד גיל 12) בהדרכת רחל (ללה) גנזלר (לימים קוסטינר), קבוצת אבא ברדיצ’ב – קודם בהדרכת סנטה אלטמן ואחרי הליכתה להכשרה בהדרכת בן-ציון פוקס, קבוצת חבצלת בהדרכת מאיר קוסטינר ושמחה וייסבוך וקבוצת כרמל (מורכבת רק מבנים) בהדרכת מניו מיכלוביץ ויהודה טננהאוס.
הפעילות התקיימה פעמיים בשבוע בימי חול ובכל שבת אחה”צ משעה 14:00 ועד הערב. עונג השבת כלל הקראות בשפות יידיש ורומנית, שירים וריקודים.
גם בחגים התקיימה פעילות, הרצאה על משמעות החג בנוסף לתכנית הבידורית. בחנוכה נהגו לערוך ערב חגיגי עבור החברים ובו אכלנו כיסונים מתפוחי אדמה, כשאחד מהם מולא בנוצות ושימש נושא היטולי לזה שבחלקו נפל.
כמובן שנערכו טיולים למצודה, לזמקה וגם ליער בורדוז’ני.

לאחר תקופה מסוימת נאלצנו לעזוב את הקן שהיה כאמור בבית הקהילה וקיבלנו חדר בתלמוד תורה. שם הסתיימו הלימודים בשעה 18:00 ולאחר מכן עמדו לרשותנו חדרים נוספים.

הקן היה מקושט בתמונות של הרצל וויצמן ובכרזות בעלות תוכן ציוני מעשה ידיו של חברנו מרטין רוזנר – ממש אומן גם בשטח זה.
היו גם עיתוני קיר, כשלקבוצת כרמל היה עיתון קיר מפואר ומסגרתו מעשה ידי אומן וגם תוכנו היה מכובד.

בעת הבחירות להנהגה הציונית הארצית חברינו היו פעילים מאד למען רשימת התחייה (Renaşterea) והעובד הציוני. פעלנו גם למען הקרן הקיימת באמצעות מתרימים שנשלחו לחתונות שהתקיימו לצורך איסוף תרומות, וכן למען קרן היסוד, כאשר חברינו ביקרו בחנויות היהודיות ואספו כספים.

בקיץ נהגה התנועה הארצית לקיים מושבת קיץ בה התאספו חברים מכל הארץ.
ארגון הנסיעה למושבה של קיץ 1946 “מושבת החושלים” שהתקיימה ב-“ואדול קרישולוי” ונקראה גם מושבת האלף, הוטלה על הקן שלנו.

היה עלינו לדאוג לתחבורה עבור הקנים מבוקובינה, פלטיצ’ני ובוטושני.

הנסיעה היתה בקרונות משא, מילאנו שני קרונות ודאגנו בתחנות הראשיות שיצרפו אותנו לרכבות מהירות יותר. גם כך הנסיעה ארכה מספר ימים. המושבה היתה בהרי טרנסילבניה על שפת נחל שנבע מתוך מערה שארכה כ-4 ק”מ והמים היו קרים כקרח ושימשו לנו לשתיה, לבישול ולקירור אבטיחים.
האחסון היה באוהלים או בבית נטוש, ללא דלתות וחלונות, ששימש בעבר מלונית לציידים. אנו תפסנו חדר ומרפסת גדולה, החדר בשביל הבנות והמרפסת עבור הבנים. השתתפנו בטיולים ובכל מיני משחקי צופים כגון גניבת הדגל מהתורן ועוד.
פרשה בפני עצמה היתה הנסיעה הביתה, שארכה 6 ימים וכולנו מרוכזים בקרון אחד בלבד. המקשיבים והבנות היו בתוך הקרון והבנים נסעו על גגות קרונות המשא ועל מדרגות הקרונות, העיקר שהגענו הביתה בשלום ומלאי חוויות.

בשנת 1947 התקיימה מושבה ב-“דורנה קנדרני” ובאמצעה הכריזה ממשלת רומניה על פיחות והחלפת הכסף.
קיבלנו בסוצ’בה כסף חדש מבוקרשט ע”י שליחה מטעם החלוץ (קוקה פלנבאום) ושכרנו משאיות אצל שלוים מסוצ’בה על מנת להחזיר את החברים לדורנה ומשם המשיכו ברכבת לבתיהם.

התנועה קיימה גם סמינרים ופגישות ברדאוץ, בבוטושני ובקולנטינה ובהם השתתפו מספר חברים גם מהקן שלנו.

אחד המפעלים הגדולים בקן שלנו היה קיום הצגה בשם “איש האפר” באולם תיאטרון ובו השתתפו רבים מחברנו, בתפקיד הראשי שיחק בומי שטטנר ז”ל. ההצלחה היתה רבה והצגנו אותה גם בבורדוז’ני ובפלטיצ’ני.

הקשר עם ההנהגה הראשית מבוקרשט היה בצורת חוזרים, מכתבים וע”י ביקורי חברי ההנהגה. בקן ביקרו איציו הרציג (לימים ארצי) וברל שיבר ז”ל וטוטיו יבלונובר יבל”א, וכן השליח מהארץ, יהודה שערי ז”ל, שביקר בקן שלנו.

ההנהגה הראשית שלחה שליחים לתקופה מסוימת להדריך ולפקח על הפעילות, מוצי ריבנזון, איקי שכטר, נתן קרויטורו ולינצי היו השליחים שהדריכו אותנו.
במשך הזמן נאלצנו לפנות גם את החדר בתלמוד תורה ואז שכרנו 3 חדרים ברח’ פטרו ררש (Petru Rareş) – לשם העברנו את הקן ובו קיימנו את הפעילות עד פירוק התנועה הציונית.

הקשר שלנו עם הציונים הכלליים – להם השתייכנו – היה באמצעות ד”ר פורר, ד”ר קופפרברג, אביגדור נוסבראוך ומוריץ ליקוורניק.
ביום העצמאות הרומני וביום השחרור ע”י הרוסים היינו צועדים במסגרת המצעד הכללי, כמחלקה נפרדת, תחת דגל כחול לבן ולבושים בחולצות לבנות ומכנסיים כהים.

מטרתנו היתה חינוך הילדים לערכי הציונות והגשמה בארץ והתנועה קיימה סניפי הכשרה למטרה זו, כתחנה לפני העלייה ארצה. כמו כן קיימה התנועה 2 בתי ילדים בהם חונכו הילדים בתנאי פנימייה ומשם הועלו ארצה.

גם הנהגת הקן (בומי שטטנר, פרדי איידינגר ופרדי רוט) שלנו יצאה להגשמה ובמקומה נבחרו מאיר קוסטינר, שמחה וייסבוך ויהודה טננהאוס להנהגת הקן. ההנהגה הקודמת לאחר תקופת הכשרה, נבחרה להנהגה הראשית וכמובן בביקוריהם בבית, ביקרו גם בקן. חברים רבים מהקן יצאו להכשרה ועלו ארצה.

לבסוף הגיע גם תורה של ההנהגה החדשה לצאת להכשרה, ואכן שמחה וייסבוך עבר להדריך בבית הילדים בדורנה, מאיר ויהודה יצאו להכשרה בסניף איוד ומשם יהודה להדרכה בבית הילדים ב-“גֶגי” ואח”כ לסניף ברשוב (לשם קליטת סניף איוד שחוסל), בן-ציון פוקס יצא להדרכה בבית הילדים שב-“גגי”.ואח”כ לזה שבדורנה. הקן בסוצ’בה המשיך את פעילותו בהנהגת מניו מיכלוביץ ואחרים. תנועתנו היתה בעלת שם טוב ואחת המפוארות בעיר.

כל זה נסתיים בסוף 1948, כאשר ממשלת רומניה אסרה על קיום התנועה הציונית; פעילות מסוימת נמשכה במחתרת אך בסופו של דבר פורק כל המפעל הציוני היפה הזה והפעילים נצטוו למצוא לעצמם סידור עד לעלייתם ארצה..

חלק אכן הצליח לעלות סמוך לכך, אך אחרים עוכבו זמן רב, התחילו הרדיפות, המנהיגים הועמדו למשפט ונדונו לתקופות מאסר ארוכות ורק מאוחר יותר שוחררו רובם והורשו לעלות.