רומיאו

לפני עשרות שנים, הייתה לנו שכנה בשם סטלה (כוכבה בתעודת הזהות), שגרה בקומה מתחתנו בשיכון בפתח תקווה וחילקה את חייה עם חתול בשם רומיאו.

המוטו של סטלה היה שההולכים על שתיים גרמו לה תמיד לזחול על ארבע, בעוד שההולכים על ארבע גורמים לה לעמוד על שתיים.

ביום סגרירי אחד בשעה 5:00 בבוקר, נשמעו דפיקות רמות על דלת דירתנו. אבא קם מהשינה בבהלה והחל לצעוק: “סקוריטטה!! , סקוריטטה”.

אימא ניסתה להרגיע את אבא בנימוק לוגי ואמרה לו:”אנחנו עשר שנים בארץ. איזה סקוריטטה יש לך בראש?!”

כאשר הנימוק הלוגי של אימא לא השפיע על אבא, שהמשיך לצעוק “סקוריטטה!!”, נקטה אימא בנשק יום הדין ואמרה לאבא: “אם תמשיך ככה, אני תכף לוקחת אותך לאשפוז כפוי”. אבא נרגע.

אימא ניגשה לדלת, פתחה אותה והנה בפתח ניצבה סטלה כשהיא רועדת, בוכה, ומייבבת: “רומיאו נדרס!!… רומיאו נדרס”.

באותו יום ממש נערך טכס הלווייתו של רומיאו בשדה הפתוח שמול השיכון.

בטכס נכחו מלבד סטלה, גם אימא שלי ואנוכי.

לאחר שנסתם הגולל, ספדה סטלה לרומיאו בצורה מיוחדת: היא הקריאה לו שיר ילדים רומני ישן על חתולים:

PISICUTA PIS-PIS-PIS

TE-AM VISAT AZI NOAPTE-N VIS….

באותו רגע, לא נשארה עין יבשה מבין ארבע העיניים (של אימא ושלי) וזאת בגלל הגשם שהתחיל פתאום לרדת.

עם טיפות הגשם הראשונות העירה סטלה: “אפילו הטבע בוכה על רומיאו”.

למחרת קבורתו של רומיאו, בשעה 5 בבוקר שוב נשמעו דפיקות רמות על דלת דירתנו.

אבא כהרגלו קם בבהלה והחל לצעוק: “סקוריטטה!! סקוריטטה”.

אימא דילגה הפעם על הנימוק הלוגי שנועד להרגיע את אבא ונקטה מיד בנשק יום הדין באומרה: “זהו!! עכשיו אני מאשפזת אותך!!”. אבא נרגע.

אימא פתחה את הדלת ובפתח עמדה סטלה כשהיא רועדת, בוכה ואוחזת בידיה חתול הדומה “שתי טיפות מים” לרומיאו.

“כל הכבוד” אמרה לה אימא; “אני רואה שיש חתול חדש בחייך”.

“זה לא חדש!!” צעקה סטלה באושר, “זה רומיאו. הוא הלך לאיבוד וחזר אלי הבוקר. קברנו חתול אחר”.

סטלה נפלה לזרועותיה של אימא; רומיאו נפל לזרועותיי ואבא נפל מהמיטה.

סוף טוב הכל טוב: רומיאו וסטלה המשיכו לחיות יחדיו בקומה שמתחתינו במשך שנים רבות.

עם זאת רומיאו המשיך לתהות על זהותו של החתול האחר שקברה סטלה ובמשך שנים שאל שוב ושוב אודות אותו חתול: “מי ההוא? מיההוא?  מיאאו… מיאאו..”