קהילת קלוז’ מראשיתה ועד אחרי מלחה”ע הראשונה (1918)

העיר קלוז’ בנויה על שרידי היישוב הרומי “נפוקה”.
מהמאה ה- 13 ועד המאה ה- 16 הייתה אוכלוסיית העיר גרמנית בעיקר.
במאה ה- 16 נעשתה האוכלוסייה ההונגרית לְרוב בעיר.
באותה מאה (1569) נהייתה מקום מושב הפרלמנט של טרנסילבניה.
בתקופות שונות במאה ה- 19 הייתה בירת אותו חבל.
כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה היא הועברה לרומניה (1918–1940).

מ- 1940 ועד סוף מלחמת העולם השנייה סופחה להונגריה ועם תום המלחמה חזרה לרומניה – בה היא נמצאת עד היום.

אשר ליהודים שבתוכה ישנן השערות, על סמך שרידי מצבות שנמצאו בשטח העיר, שהיו תושבים יהודים באזור עוד בתקופה הרומית, אך ישנם חילוקי דעות בעניין זה.

מסמך רשמי ראשון המזכיר יהודים הוא משנת 1591, ובו כתוב שמועצת המדינה החליטה על הגבלות הנוגעות לסוחרים תורכים, יוונים ויהודים העוברים את העיר. בשנת 1600 נרצחו בקלוז’ או סמוך לה 13 יהודים, יחד עם רומנים וסרבים שנמצאו שם.
לקראת סוף המאה (1693) הקציבו שלטונות העיר מקום בשוק המקומי לסוחרים יוונים, יהודים ואחרים.
אנו עדים לכך שלאורך המאה ה- 18, ואף במחצית הראשונה של המאה ה- 19, הורשו יהודים לעסוק במסחר בעיר, אך לא להתיישב בה דרך קבע.
היו בודדים שהצליחו לעבור מחסום זה (בתעודות מ- 1780 מוזכרות שמונה משפחות יהודיות), אך הן היו היוצא מן הכלל המוכיח על הכלל.
מספרם של המעטים שקיבלו רשות להתיישב במקום גדל עם השנים – מ- 17 נפש ב- 1813 ל- 120 ב- 1838.
הם הקימו קהילה. ב- 1818 נוסד בית הכנסת הראשון, וב- 1836 נוסדה חברה קדישא. היא עסקה לא רק בקבורת המתים, אלא גם בפעולות צדקה נוספות.

ב- 1848 חלה התפנית העיקרית.
זו הייתה שנת התקוממויות במוקדים שונים באירופה, ביניהם איזור טרנסילבניה בו שוכנת קלוז’; הייתה זו התקוממות נגד המלוכה ההאבסבורגית.
המהפכה אמנם דוכאה, אך אחת מתוצאותיה הייתה שבוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בקלוז’. אף יהודים מכפרי הסביבה ניצלו הזדמנות זו ועברו לקלוז’.
מאז ועד לשואה גדל מספר היהודים בקלוז’ בהתמדה (פרט לירידה בין 1850 ל- 1857, לאחר דיכוי התקוממות 1848). כמו כן, לקחה קלוז’ את מקומה של אלבה-יוליה כמרכזה הרשמי של טרנסילבניה.

עם גידול מספר היהודים בקלוז’, ובהתאם לרוח הזמן, גברה גם הדרישה לשוויון זכויות, אך הדרך לכך לא הייתה פשוטה.
התמונה סובכה על ידי התמורות הצבאיות-פוליטיות באימפריה ההאבסבורגית, נוסף על המאבקים הפנימיים בין יהודי טרנסילבניה.
בסופו של דבר אושרה האמנסיפציה האזרחית והפוליטית של היהודים בחוק ב- 1867. נקבע כי התושבים היהודים של הארץ הם שווי זכויות ליתר האוכלוסייה מבחינה חברתית ופוליטית.
טרנסילבניה איבדה את מעמדה האוטונומי וסופחה לחלק ההונגרי של האימפריה. השפעת התרבות ההונגרית בטרנסילבניה הייתה חזקה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, אז עבר האזור לשלטון רומניה.

החל מאמצע המאה ה- 19, כשבוטלו רוב ההגבלות על עיסוקי היהודים, התרחבה קשת המקצועות בהם עסקו.
יהודים פתחו בתי חרושת ומפעלים, התפרנסו מענפי התעשייה והמסחר, מייבוא טקסטיל, קונפקציה ועוד.
לעומת הצלחתם היחסית בהשתלבותם מהבחינה האזרחית והכלכלית, הרי בעולם הפנימי-קהילתי היו בעיות לא קטנות, והרי כמה פרטים על כך.

ב- 1845 הייתה אספה בקלוז’ ובה הייתה תסיסה נגד רב המדינה, הרב אברהם פרידמן, ודרישה לתת יתר עצמאות לקהילות עצמן.
המתיחות העיקרית הייתה ב- 1853 כשהוא סירב לאשר את בחירתו של הרב הלל ליכטנשטיין לרבה של קלוז’. למאבק זה היו כמה השלכות, כלדקמן: בין השנים 1854–1861 לא היה רב נבחר בעיר; ב- 1860 התקיימה בקלוז’ ועידה של נציגי הקהילות בטרנסילבניה בדרישה לביצוע רפורמה במערכת המוסדות הקהילתיים; הועלתה שוב הדרישה לצמצום סמכויותיו של רב המדינה והענקת עצמאות לקהילות. חרף התנגדותו של הרב פרידמן (רב המדינה) מינו הקהילות בהדרגה לעצמן את הרבנים המקומיים. אף הייתה דרישה להדיחו מתפקידו.
כתגובת נגד שלו ושל תומכיו הוקמה (ב- 1866) מטעמם קהילה חדשה בקלוז’, קהילת הסטטוס-קוו.
ב- 1868 בוטל סופית התואר “רב המדינה לטרנסילבניה”. היה פיצול רשמי בין הקהילות האורתודוקסיות לקהילות הנאולוגיות, שדגלו ברפורמה מתונה.
ב- 1884 היה איחוד בין קהילת הסטטוס-קוו לקהילה הנאולוגית.

את הפיצול בקהילות טרנסילבניה בכלל, ובקלוז’ בפרט, אפשר לראות על רקע המקרה הספציפי של המאבק בין רב המדינה לקהילות, ובעיקר קלוז’, כי הרי שתי הוועידות נגד רב המדינה (1845, 1860) התקיימו בה.
אולם, יש לראותו על רקע רחב יותר.
יהודי טרנסילבניה היו קשורים קשר דתי ותרבותי עמוק עם יהודי הונגריה, כך שהתנועות הדתיות שהתהוו בהונגריה במאה ה- 19 מצאו את ביטוין גם בטרנסילבניה, והרי בהונגריה, נוסף על הקהילות האורתודוקסיות, קמו הקהילות הנאולוגיות והסטטוס קוו.
כמו כן, יש לראות את התופעה על רקע תנועת ההשכלה והרפורמה באירופה בכללותה, אם כי יש לציין שהתנועה הנאולוגית ובמיוחד הסטטוס קוו היו מתונות בהרבה מתנועת הרפורמה במערב אירופה, להלכה ולמעשה.

בין רבני הקהילה האורתודוקסית בקלוז’ יש לציין במיוחד את פועלו של הרב משה שמואל גלזנר (1856–1925) אשר כיהן כרבה של קלוז’ בין השנים 1877–1923. אביו, הרב אברהם גלזנר, היה רבה של קלוז’ לפניו (1863–1877) ובנו, הרב עקיבא גלזנר, אחריו (1923–1944).

חיבורו העיקרי של הרב משה גלזנר הוא הספר, “דור רביעי”, על מסכת חולין.
השם לקוח מהעובדה שהוא היה דור רביעי ליוצאי חלציו של החתם סופר.
הוא עמד בראש ישיבה גדולה שלמדו בה מאות תלמידים. מאידך גיסא, בשונה מרבנים אחרים שכיהנו בקודש בתקופתו, הוא תמך בגלוי בתנועה הציונית בטרנסילבניה, כמו גם בקונגרסים ציוניים.
הוא פרסם חוברת תמיכת בציונות, “הציונות לאור הדת” – בה ביסס את ראיותיו על מקורות תורניים.
הוא גם תמך בהקמת רשת חינוך עברי בקלוז’, דבר אשר חייב שיתוף פעולה מסוים עם גורמים לא-דתיים. אם כי היה מקובל על הרוב המכריע של אנשי הקהילה, הוא היה צריך להתמודד עם מתנגדים, מימין ומשמאל.
הוא עלה לארץ ישראל בשנת תרפ”ג (1923) ועמד בקשרי ידידות קרובים עם הרב קוק. אולם, ימיו בארץ לא ארכו והוא נפטר שנתיים לאחר מכן.
הוא מהווה מעבר חשוב מהחצי השני של המאה ה- 19 למאה העשרים, עד מלחמת העולם הראשונה, ואף קצת אחריה, כשפני טרנסילבניה הצפונית בכלל, וקלוז’ בפרט, עברו שינויים מרחיקי לכת.

 

(** מקור: אתר ‘זכור’)