עולמו של הפובליציסט רווי תהיות ושאלות:
מאפו שאל – מה פה? מאז”ה שאל – מה זה? פיירברג שאל – “לאן?” ואחד-העם ענה לו: “זו לא הדרך”.
כפובליציסט גם אני התלבטתי אם לפרסם ספר פרי עטי. אשתף גם אתכם בהתלבטויותיי:
מצד אחד – עוד בהיותי תינוק הייתי קשור לספרות, לספרים, כאשר הקהילה היהודית ב- TARGU-NEAMT (שם נולדתי) הרימה תרומה לקק”ל ורשמה אותי ב”ספר הילד”. יש אפילו שני עצים שניטעו אז על שמי, אך חרף מאמציי הקדחתניים לא הצלחתי לאתר את שני העצים שלי עד עצם היום הזה.
עילה נוספת בעד הוצאת הספר לאור הייתה נעוצה בעובדה שסבי היה סופר; דודי, מאנו ריפל, היה מחזאי ושחקן בתיאטרון האידי בבוקרסט ואבי היה אף הוא פובליציסט. גם אני, בעוונותיי, כתבתי מגיל צעיר.
כבר בזמן שירותי הסדיר בצה”ל, חייתי והתפרנסתי מכתיבה: כתבתי לאבא שלי שישלח לי כסף…
מצד שני – רבים הזהירו אותי, שבימים אלה, רוב האנשים כבר לא קוראים ספרים.
אולי אנשים כורים זהב במכרות; אולי קורעים את הרשתות בכדורגל; אולי כורעים ברך להציע נישואין; אולי קוראים לעזרה בעת מצוקה; אולי דברים קורים מעצמם… אבל ספרים – כבר לא קוראים.
התלבטויותיי – אם להוציא את ספרי לאור גברו, אף יותר, עת ביקרתי בחנות ספרים וגבר צעיר וחסון נכנס לחנות וביקש ספר.
“אתה רוצה ספר קליל או כבד?” שאלה המוכרת בחנות הספרים.
“זה לא משנה”, ענה הגבר החסון: “באתי עם אוטו…”.
לבסוף, לאחר התלבטויות קשות, שאלתי את עצמי: “אם מנדלי מוכר ספרים, למה אני לא?!”
מי שדחפה אותי להוציא לאור את ספרי הייתה אישתי, שהעמידה בפני הסדר הוגן.
וכך היא אמרה: “אתה תלך למו”ל ואני אלך ל- MALL”.
לבסוף, נפל הפור והחלטתי לפרסם את ספרי.
בימים אלה, יוצא לאור ספרי: “אנחנו הרומנים”, המוקדש באהבה לאישתי, בנותיי, נכדי, אחותי, קרוביי, ידידיי ולכל יוצאי רומניה, אשר שלא מדעת, הפכו לדמויות ססגוניות בסיפורים השונים שבספרי.
אני מודה מקרב לב לאיריס לקנר, הנפלאה והמקצועית ולארגון א.מ.י.ר. – שם פורסמו חלק מהפוסטים שמופיעים בספר.
תודות גם לרשת סטימצקי והצוות הנפלא, אשר פעלו באופן מופתי לשם הוצאתו לאור של ספרי.
הספר מיועד לכל אלה שישלמו עבור רכישתו.
אני מאחל לקוראי הספר – קריאה מהנה ולא מענה ….
לבסוף, אציין שיש מבצע מכירות מדהים לספר: מי שרוכש 2 ספרים ויותר.. הם שלו.
