מסע עלייתה של משפחתי ארצה נשמע כמו טיול מאורגן: “5 ערים ב-14 ימים. בוקרשט – בלגרד – רומא – נאפולי – חיפה”.
מבוקרשט עד נאפולי נסענו ברכבת. במהלך הנסיעה ברכבת לקיתי בקלקול קיבה, כך שלנאפולי הגעתי קרוב יותר למצב נוזלי, מאשר מוצק.
בשל מחלתי ביליתי את חמשת הימים בהם שהינו בנאפולי, בחדר שלנו במלון והקאתי את נשמתי. הפתגם אומר: “לראות את נאפולי ולמות”. אני לא ראיתי את נאפולי אבל כמעט מתתי…
בתום חמישה ימים בנאפולי, עלינו על אוניה, שהביאה אותנו לנמל חיפה.
יום לפני הפלגתנו באוניה, הבראתי מקלקול הקיבה והפסקתי להקיא, אבל עם עלייתי לאוניה חזרתי להקיא בגלל מחלת הים. אכן, ארץ ישראל נקנית בייסורים… גסטרולוגיים.
עם הגיענו לנמל חיפה התעוררה השאלה האקוטית – לאן ישלחו אותנו לגור בארץ ישראל.
מי שעזר לנו מאוד בנקודה זאת היה בן דוד של אמא, בשם מרקו, שבא לקבל את פנינו בנמל חיפה ביום הגעתנו ארצה.
מרקו, שהיה ציוני נלהב, הציע לנו לבקש מאנשי הסוכנות והקליטה להעביר אותנו לדימונה. מרקו ציין שבדימונה החלו לבנות כור (CUR) ואם אבא יצליח להיכנס לתוך ה-CUR , נוכל להתקיים בכבוד. במאמר מוסגר, יצוין, לטובת חברינו שאינם דוברי רומנית ו/או אינם מכירים קללות רומניות כי ברומנית – “כור” (CUR) פירושו – ישבן – תחת.
בעת מפגשנו עם נציגי הסוכנות, בעניין מקום מגורינו, נשאל אבא היכן מעוניינת משפחתנו לגור בארץ. על פי המלצתו של מרקו השיב אבא: “דימונה”.
נציג הסוכנות נזף באבא, באומרו שזה לא זמן מתאים לבדיחות ושלח אותנו למחנה עולים ברחוב ז’ בקריית חיים.
כעבור כמה ימים, בדקה אמא באטלס “כרטא” היכן נמצאת העיר דימונה ומיד לאחר שהדבר הובהר לה ניתקה משפחתנו כל קשר עם מרקו הציוני, שבינתיים הספיק לרדת למינכן. במשך עשרות שנים הוגדר מרקו במשפחתנו בתור הנוכל, שרצה להכניס את כל המשפחה שלנו ב- CUR (בתחת).
מספר ימים לאחר עלייתנו ארצה, הוזמנה משפחתנו ברוב הוד והדר למסיבה לכבוד העולים החדשים שהגיעו למחנה העולים. המסיבה, שכותרתה הייתה: “מעולה לעולה – כוחנו עולה”, התקיימה בבית ההסתדרות בקריית חיים וכללה “התכנסות”, בה התכנסה כל משפחה בתוך עצמה וברכות של יקירי המקום. המברכים היו אנשים חשובים ביותר כגון: מזכיר מועצת הפועלים בקריית חיים, הגזבר ומנהל מחלקת התחזוקה.
במהלך פרק “הברכות” במסיבה עלו בזה אחר זה חמישה נואמים חשובים ואדם נוסף שחזר על המספרים 1 ו-2, שהבינו בדיעבד כי הוא איש הסאונד.
הנואמים נאמו בשפה, שאיש מאלה שלכבודם נערכה המסיבה (העולים) – לא הבין.
לארבעה מתוך חמשת הנואמים היה מבטא סלאבי (פולני, רוסי) ולחמישי היה מבטא אוריינטלי. התפלאתי שלאיש מהנואמים לא היה מבטא רומני… כבר אז הבנתי שישנה כאן בעיה ומשהו לא בסדר…
בתום הנאומים קמו כל הנוכחים ושרו את “התקווה”.
אבא מאוד התרגש משירת ההמנון, הן בשל הרגש הלאומי שפעם בו, הן בגלל שההימנון נכתב על ידי נפתלי הרץ אמבר ביאסי שברומניה והן בגלל שהמנגינה של “התקווה” הזכירה לאבא שיר עם רומני, אשר לחנו נגנב לטובת הלחן של “התקווה”…. ועוד אומרים שהרומנים גנבים…
