מוצאם של יהודי בוקובינה והתפתחותם לאורך השנים

שאלת מוצאם של יהודי בוקובינה כרוכה בשאלת מוצאם של יהודי רומניה ?!

 

יהודים ישבו בתקופת הכיבוש הרומי באזור הפרובינקיה הדאציית (Dacia) – כך כונה השטח בימי הקיסר טריאנוס.
בשנת 270 לספירה נסוגו הרומאים אל מעבר לדנובה והשאירו את הארץ לגותים, שפלשו לדצ’יה.

ניתן לשער, כי יהודים רבים העדיפו להישאר במקומם, ונותרו תחת שלטון הגותים. הם היוו גורם מפתח לקשרי מסחר והבנה תרבותית עם הנוצרים היוונים, שתרבותם הייתה זרה לגותים.

נסיכי מולדובה וּוולכיה הזמינו סוחרים יהודים להתיישב באחוזותיהם לפתח את משקיהם ולנהל אותם.

לסיכום ניתן לומר, כי יישוב יהודי התקיים באזור מאז תקופת הרומאים.

 

החל מהמאה ה-14 השתייך חבל ארץ זה (בוקובינה), שהיה כמעט ריק מאוכלוסין, לנסיכות מולדובה. אז התחיל גל הגירת יהודים מפולין.
במאה ה-14 היו רדיפות יהודים בכל רחבי מרכז אירופה. יהודים רבים עזבו את גרמניה, אוסטריה והונגריה ומצאו מקלט במולדובה ווולכיה (Walachia). בירת מולדובה הייתה סוצ’בה (Suceava). היא שימשה כבירה הנסיכות בשנים 1388 – 1564.
נסיך מולדובה רדו (Radu) השני העניק ליהודים זכויות של ישיבת קבע, וקיבלם בסבר פנים אוהדות. כתוצאה מכך גדל בתקופתו גל הגירת יהודים לנסיכות.
ב-1453 הטורקים כובשים את קונסטנטינופול (ביזנץ). מתחילה תקופה חדשה באירופה. מדינות הבלקן וביניהן נסיכויות מולדובה ווולכיה נכבשות על ידי הטורקים. הנסיכים היו ל”ואסלים” של השולטן הטורקי. במחצית המאה ה-16 מכניעים הטורקים בקרב את הפולנים והיהודים סבלו מכך מאד. הנסיך הרומני אלכסנדר לופושניאנו (1552 – 1561) גזר גזירות נגד היהודים.  דון יוסף נשיא השתדל אצל השולטן, וזה השפיע על הנסיך להקל על היהודים.

 

עקב רדיפות יהודים בנסיכויות גרמניות גברה נדידת יהודים מזרחה, למולדובה ולוולכיה. כן ידוע על התיישבות יהודים אשכנזים וספרדים ברחבי מולדובה. פיתוח המסחר במולדובה היה בידי סוחרים ארמנים, יוונים ויהודים.
הגירת פליטים יהודים לשתי הנסיכויות: מולדובה וולכיה גרמה לייסוד קהילות יהודיות בחבלי ארץ אלה. ראש הקהל נשא את השם “סטרוסטה” (Starosta, ראש ציבור בשפות הסלאביות). מינוי ראש קהל היה טעון אישור הנסיך השולט באזור.

 

בשנת 1648 סבלו יהודי פולין ואוקראינה מפרעות של פורעים בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי. בתולדות ישראל מאורעות אלה ידועים בשם מאורעות ת”ח ות”ט. זוועות אלה הביאו משם גל פליטים למולדובה ולוולכיה, ואלה הביאו עמם מנהגים, מסורות ויידע ביהדות, ועל ידי כך העשירו את חיי הקהילה.

 

בשנת 1774 ישועי בשם בוסקוביץ, שליווה את הנציג הבריטי בדרכו מקונסטנטינופול לפולין, נאלץ בגין מזג אוויר גרוע להתעכב בצ’רנוביץ והתגורר בביתו של סוחר יהודי. בדו”ח שכתב הוא מתאר את מצוקות יהודי צפון מולדובה: בית הכנסת היחיד בצ’רנוביץ נהרס בידי החיילים הרוסים בעת מלחמת רוסיה-טורקיה. בקשתם של היהודים לבנות את בית הכנסת מחדש הועברה לאישורו של נסיך מולדובה בעיר יאשי. היהודים נהנו אמנם מחופש מסחר, אך הצרו את חופש הפולחן שלהם.

 

 

יסוד פרובינציה חדשה: בוקובינה

לאזור החדש מונה מיִנהל צבאי, שהיה כפוף לפיקוד ששכן בעיר למברג (לבוב), בירת החבל גליציה. הגנרל פון ספלני היה המפקד והמושל הצבאי של הפרובינציה החדשה (מ-1774 ועד 1778) וקבע את מושבו בצ’רנוביץ, שהיתה לבירת בוקובינה.

בעת כניסת הצבא האוסטרי נפקדו בחבל ארץ זה 206 משפחות יהודיות (בסך הכול 986 נפשות).
האוכלוסייה כולה מנתה אז כ-60.000  נפש. היהודים תחת השלטון הקודם של נסיכי מולדובה שילמו מס גולגולת. עם העברת השלטון לידי האוסטרים הוכפל המס.

בשנת 1775 הורה הקיסר יוסף השני לא לשנות את מעמד היהודים וקבע שימשיכו לשלם מס גולגולת כמקודם.
בשנת 1786 ביטל הקיסר יוסף השני את הממשל הצבאי וניתק את תלותה המנהלית של בוקובינה בגליציה והכריז עליה כנסיכות עצמית הכפופה לחצר הקיסרות במישרין.

בחבל ארץ חדש זה מצאו מקלט במשך השנים יהודים ומיעוטים אחרים: פולנים, גרמנים, הונגרים, ארמנים, סלובקים, צ’כים, צוענים וליפובנים (רוסים דבקים בדת פרבוסלאבית שנרדפו בארצם). הרותנים (אוקראינים) היוו כמחצית מכלל האוכלוסייה הקבועה ושכנו בחלק הצפוני של האזור. הרומנים, שאף הם היוו כמחצית מהאוכלוסייה, שכנו בחלק הדרומי של האזור. הגרמנים הגיעו לחבל החל ממחצית השנייה של המאה השמונה עשרה והיוו כ- 8% מכלל האוכלוסייה.

המושלים האוסטרים לא ראו בעין יפה את גידול היישוב היהודי בבוקובינה, אך הופתעו למצוא כאן יהודים המוכנים להתיישב באזורים ה”פראיים” – בעמקים ובמישורים מוצפי מי שטפונות, שרגל אדם לא דרכה בהם, כדי להפרות את אדמת הבור ולזכות בהיתר של תושב קבע.

השלטונות האוסטריים התירו לפליטים יהודים שהיגרו מארצות שכנות לבוקובינה להתנסות ב”בלתי אפשרי”, לחיות בעמקים מוצפי מי השיטפונות ולהפרותם ו… הבלתי יאמן – אירע! בעבודה קשה וביצירתיות בלתי שגרתית הצליחו יהודים רבים להפרות שטחים גדולים בעמקים הבלתי מיושבים. הצלחת המתיישבים היהודים הראשונים הביאה לגידול מהיר במספר האיכרים היהודים בבוקובינה.

במפקד האוכלוסין ב-1776 התפקדו 2,906 נפשות יהודיות (4.31%) מתוך אוכלוסייה של 67,047 נפש (6).

הימל, בספרו ,Die Oesterreich. Ung. Monarchie in Wort u Bild מציין, כי נמצאו בבוקובינה קהילות יהודיות מאורגנות ומגובשות, בראש ובראשונה בישובים ויז’ניץ וסדגורה, בהם היה ליהודים רוב מוחלט: ויז’ניץ 90% וסדגורה 76% מכלל התושבים.

הקהילה היהודית בבוקובינה הגיעה להסכמים כלכליים עם השלטונות, לפיהם היהודים זכו לעיסוק בלעדי במכירת בשר (אטליזים) ובתעשיית נרות ביישובים: צ’רנוביץ, סדובה וסדגורה.

למרות שספלני אסר על רכישת כפרים שלמים ע”י יהודים, נמצאו הרבה כפרים בבעלות יהודית – כפרים ואחוזות שנוהלו בנאמנות רבה ובאחריות מלאה בידי מנהלים או חוכרים יהודים.

אם כן, ניתן לחלק את האוכלוסייה היהודית דאז לשלוש קבוצות:

1. יהודים שישבו מזה דורות בבוקובינה.

2. יהודים שהיגרו לבוקובינה בימי מלחמת רוסיה-טורקיה.

3. אלה שהגיעו בימי השלטון האוסטרי, אחרי 1774. אז גדלה ההגירה לחבל ארץ זה כדי להימלט מרדיפות, מעול המיסוי הגבוה ומהשרות הצבאי בארצות מוצאם.

בשנת 1778 נתמנה גנרל קרל פון אנצנברג (von Enzenberg) למושל הצבאי של האזור. בשנים 1774 עד 1781 גדל מספר היהודים בבוקובינה כמעט פי-ארבעה ואנצנברג ביקש היתר לגרש את  היהודים שהתווספו מאז הכיבוש.

בשנת 1780 התכנסה בוינה ועדה של הממשל שדנה ב-14 סעיפים, כאשר סעיף מס’ 8 היה בנושא: הפחתת מספר היהודים בבוקובינה ועצירת זרם המהגרים היהודיים. הוחלט על נקיטת שני אמצעים: העלאת מסים  וגירוש יהודים.
קודם כל יש לגרש את ה”קבצנים היהודיים” – כנראה שהכוונה הייתה לרוכלים, שפקדו את בתי האיכרים בהציעם את מרכולתם.
ביום 21 באוקטובר 1781 הציע אנצנברג לפי הוראה “מגבוה” הצעה שניה “מתונה” יותר: להסב את היהודים “מקבצי הנדבות” ל”איברים יעילים למדינה” ולהפנותם לאזורים כפריים כאיכרים-עובדי אדמה. יש לציין שאנצנברג נקט עמדה של הגנה על ותיקי היהודים בבוקובינה, כנראה בגין התנגדותו להגירה גדולה של “יהודים חדשים”.

בשנת 1781, בימי הקיסר יוסף ה-II, תוקנה תקנה שדרשה להפוך את היהודים הוותיקים לגורם יצרני מועיל לחברה ולמדינה.
תקנה זו חלה על כל האימפריה, כולל בוקובינה. בעקבותיה גורשו בשנים 1782 – 1786 היהודים שהיגרו לבוקובינה בימי מלחמת רוסיה-טורקיה. בחודש מאי 1781 גורשו 372 משפחות יהודיות ובסך הכל הגיע מספר המגורשים ל-572 משפחות.
רוב המגורשים מצאו מקלט בסביבת חוטין שבבסרביה, סמוך לגבולה  המזרחי של בוקובינה.

יהודים בעלי מקצועות נדרשים, שהשיגו היתר לישיבת קבע בבוקובינה, גם זכו להטבות מס שונות.
כמו-כן הותר ליהודים לגור בכפרים, אבל רק לאלה שעסקו בחקלאות ובמלאכות הקשורות לפיתוח הבנייה, החקלאות והיערנות. ביישובים ויז’ניץ וסדגורה, שהיו בהם חצרות רבנים, זכו תלמידי ישיבות להיתר מגורי קבע בחצרות הרבנים.

פקודת הסובלנות של הקיסר עודדה את בני המיעוטים להיות “איברים יעילים” במדינה.
השלטונות הביעו שאיפה, כי המיעוטים היעילים ישלחו את בניהם לבתי-ספר, שהשלטונות הקימו ביישובים הגדולים.
הקיסר יוסף השני פרסם את פקודת הסובלנות (Toleranz Patent) המלכותית הדנה בסובלנות השלטון כלפי נתיניו, אבל לא הקל על המיעוט היהודי חסר המקצוע ובמיוחד לא על הפליטים היהודיים, שביקשו למצוא מקלט בבוקובינה, תחת השלטון האוסטרי הנאור.

הקיסר יוסף השני ועוזריו הנאמנים ניסו “לפתות” יהודים, חסרי מקצוע נדרש, ללמוד את העיסוק בחקלאות ובפיתוח הכפר.
יהודים רבים נענו לקריאת השלטונות ופנו לחקלאות, חלקם כחוכרי אחוזות, אחרים חכרו אדמת ממשל.
המתמידים בעיבוד ובפיתוח ענפי החקלאות זכו בשטחים המעובדים.
יהודים רבים קיבלו את הצעת הקיסר, התיישבו בכפרים נידחים, ונאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים, ששפת הלימוד בהם הייתה גרמנית. וכן היה על היהודים לבחור בשמות משפחה גרמניים. קבלת שם נאה טעונה הייתה בתשלום שלמונים רבים לפקידות שהוטל עליה לבצע משימה “לאומית” זו.

ב-1786 צורפה בוקובינה שנית לגליציה. למרות החוקים והתקנות הנאורות הצרו את צעדיהם של היהודים “הזרים”.
צרוף בוקובינה לנסיכות גליציה הביא לגל מהגרים מגליציה אל בוקובינה בתקווה לזכות בכברת אדמה לשם בנית חווה חקלאית. תחילה זכו להיתרים זמניים, תוך כדי מגוריהם בצ’רנוביץ ובעיירות שמסביב לה, בהמתינם לנחלתם.
רבים השיגו את מבוקשם, הם הופנו לכפרים נידחים לפיתוח אזורים חקלאיים חדשים כאשר רוב השטח היה בלתי מיושב ומלא ביצות רחבות ידיים מכוסות עשבי בר. האיחוד המנהלי של שני חבלי ארץ אלה הביא לפריחה כלכלית הודות לדרך המקשרת בין למברג לבין צ’רנוביץ.

למרות האיסור שחל על הגירת יהודים לבוקובינה, בשנת 1780 הגיע מספר המשפחות היהודיות לאלף.
הגירתם של יהודי  גליציה לבוקובינה הייתה נסבלת ולא נגדה את חוקי הקיסרות, שכן חבל ארץ זה השתייך לאותה נסיכות ותחת שלטון אוסטריה.

בשנת 1812 סיפחה רוסיה את בסרביה. סיפוח בסרביה לרוסיה פגע בתנועת הסחורות בין הנסיכויות הרומניות והאוסטריות.
המסחר הבינלאומי, ובמיוחד ייצוא הסחורות מבוקובינה לבסרביה, נפסק שכן בסרביה היוותה גשר לאוקראינה, רוסיה והארצות הקשורות עם המעצמה המזרחית.

ב-1834 היה מספר היהודים המשוער בעיר צ’רנוביץ כ-3,000 נפש.
בעיר היו שלושה בתי כנסת. חבל ארץ זה משך מהגרים מהארצות השכנות: סוחרים, בנאים ואיכרים דלי קרקע, בני לאומים שונים.

גם הונגרים היגרו לבוקובינה החל משנת 1785 עד 1846 ומספרם הגיע ל-5446 תושב.

בשנת 1812 פורסם בצ’רנוביץ בשפות גרמנית ורומנית “תחליף החוקה” (Verfassung Equivalent).
תקנה זו הניעה כוחות חדשים להשתלב בפיתוח הכלכלה והתרבות האוסטרית – דבר שהביא לפיתוח המהיר של בוקובינה בפרט ושל אוסטריה בכלל. תקנה זו שינתה את המצב הסוציו-אקונומי והתרבותי של כלל האוכלוסייה כולל היהודית בקיסרות.
חלו שינויים משמעותיים בכל תחומי החיים שבאו לביטוי בחיי היומיום של התושבים.
חל מפנה כללי בכל סדרי החיים, החשיבה וההתייחסות של האזרח מן השורה אל הממשל והקיסר שעמד בראשו ועל שמו נקראה התקנה. נפתחו בתי ספר ממלכתיים והאוניברסיטאות בפני כל הצעירים בני כל הלאומים והדתות ברחבי הקיסרות.
בבוקובינה היה זה צעד מרעיש ומהפכני בכלל בתי ספר ממלכתיים לכול!
עד פרסום התקנה, בתי הספר המעטים יועדו לבני האצולה ונוהלו בידי נזירים ונזירות כפנימיות ובמנזרים.
בני ישראל היו יוצאי דופן. כבר ב-1792 שלחו העשירים את בניהם לרכוש השכלה אוניברסיטאית. בכל מקום ובכל יישוב, קטן כגדול – קיימו את המצווה “ושננתם לבניך” ושלחו את בניהם לחדר ואת המחוננים שביניהם לישיבה.

התקנה לא חלה על יהודים שהיגרו לשטחים שבשליטתה של אוסטריה, כולל בוקובינה, ותושבים שלא היו רשומים כאזרחים.
רק בעלי מקצועות נדרשים או מתיישבים בכפרים שעסקו בחקלאות, בתעשייה חקלאית ומקצועות הקשורים בחקלאות זכו למעמד של אזרח. יהודים שנקראו בפי השלטונות “יהודים קבצנים” (BettelJuden) לא היו זכאים לרכוש נכסי דלא ניידי בערים ובעיירות.
עקב הגידול המשמעותי במספרם, היוו היהודים גורם משמעותי בכלכלת החבל. בנוסף לעיסוקם כאיכרים, רבים מבין המתיישבים בכפרים לא זנחו את נטייתם לשלב בעבודתם מסחר כסיטונאים ויזמים ובונים של תעשייה חקלאית ופעילים בפיתוח בתי ממכר למשקאות חריפים. במשך השנים קם והתפתח מעמד של איכרים ותעשיינים יהודים שזכו להערכה ולכבוד רב מצד שכניהם הנוצרים.

איכרים יהודים מפריחי אדמת בור

כאמור, ליהודים הותר לעסוק בחקלאות. מספר האיכרים היהודיים עלה במשך השנים. בשנת 1807 היו במחוז צ’רנוביץ 117 קהילות יהודיות בכפרים. במחוז סדובה בלבד היו 33 קהילות.

איכרים יהודים בעלי יוזמה וממון רכשו מהכנסייה ומהממשל שטחי קרקע נרחבים, מוצפים מי שיטפונות שלעולם לא עובדו ורגלו של אדם לא דרכה עליהם. האיכרים היהודים הפריחו שטחים אלה והפכו את אדמותיהם לפוריות ולמניבות תוצרת מגוונת ועשירה.

 

רוב שטחה של בוקובינה הוא הררי ובאין אפשרות להשיג אדמות חקלאיות להתיישב בהן, השיגו מתיישבים יהודים היתרים להתיישב בגיאיות צרים ליד ערוצי נחל, למרגלות הרים תלולים.
ההיתר ניתן בתנאי שיושבי הכפרים יפיקו בולי-עץ לבנייה ולתעשיית העץ, שהייתה בעיצומה של התפתחות מרשימה.
חקלאים ויערנים לא הסתפקו בהפקת בולי עץ כנאמר בהתחייבותם הראשונית. הם הקימו במשך השנים מנסרות שהונעו במי הנחלים שזרמו בעוצמה מן ההרים. חסרי הממון שביניהם פתחו בתי מרגוע צנועים למשפחות מהעיר, ששמחו לבלות את חודשי הקיץ באווירה הררית, לרחוץ במי הנהרות  ולשאוף אוויר צח בשבילי היער ממנו נדף ריח עצי המחט (ההר הצפוני).
בחורף בתי האירוח היו פתוחים לגולשים במגלשיים (סקי) ובמזחלות אישיות. השלטון האוסטרי נתן את הסכמתו להקמת כפרים חסרי אדמה חקלאית. תחילה לא האמינו השלטונות שמתיישבים בכפרים חסרי אדמה חקלאית יאריכו ימים. הצלחת היזמה והיצירתיות היהודית עוררה התפעלות והשתאות בקרב האוכלוסייה המקומית, קנאה ושנאה בקרב שונאי ישראל.

בעקבות הצלחת האיכרים היהודים בהכשרת אדמות בור והפיכתן לקרקע פורייה-מניבה תוצרת המזינה רבבות, התעקש והתמיד השלטון האוסטרי לשתף במעשה החלוצי ובהצלחתו מתנחלים גרמניים. וכך, החל ממחצית המאה ה-19 גברה ההקמה של כפרים גרמניים ברחבי החבל. השלטון עודד קבוצות גרמנים צעירים, על טפם וזקניהם מכל מקום ואזור שם סבלו מחוסר קרקע חקלאית, להצטרף לתנועת המתנחלים שהלכה ותפחה, להתיישב בכפרים הגרמניים בבוקובינה.
הובאו גרמנים מגרמניה, מבוהמיה ומאוסטריה, בעבורם אותרו חלקות אדמה נרחבות, עליהן הוקמו יישובים  גרמניים רבים. כל המעיין במפת הכפרים ימצא שרובם ככולם הוקמו סמוך לכפרים ולאחוזות בבעלות יהודית או בניהול של חוכרים יהודים.

פיתוח התעשייה החקלאית

בראשית המאה ה-19 החלה להתפתח תעשייה שהייתה קשורה לחקלאות. כדי למצוא שווקים לעודפי תנובת הארץ החלו לפתח תעשיות שקלטו את היבולים הברוכים.
כך קמה תעשיית יין-השרף שניזונה מעודפי תפוחי אדמה וחיטה. יש לציין שעודפי התוצרת החקלאית נוצרו גם מהסיבה של העדר דרכים מקשרות בין היישובים ואי יכולת שינוע התוצרת לשווקים בהם שועו למוצרים חקלאיים. בני האיכרים שלא מצאו את מקומם בעבודת השדה וראו את עתידם בתעשייה חקלאית הרחיקו עד בירת הקיסרות כדי ללמוד ולהתמחות בהפעלת “פלאי” התעשייה החקלאית.
מעניין לציין, שהתמחויות רבות בתעשיות אלה עברו אצל היהודים מאב לבן. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 היו חמישה אחים לבית שטיין, שכל אחד מהם היה למנהל התפעול של אחת מחמש משרפות היי”ש בסטרוז’ינץ ובכפרים בסביבתן .
למעשה, רוב תעשיית המשקאות האלכוהוליים בבוקובינה נוסדה, פותחה ונוהלה בידי יהודים. המכירה בסיטונות של משקאות חריפים הייתה מותרת ליהודים ותעשייה זו נתמכה על-ידי שלטונות המדינה. המכירה הקמעונאית הייתה אסורה ליהודים, שביקשו ומצאו דרך לעקוף איסור זה: הבעלים הרשמיים היו נוצרים והחוכרים היו יהודים.

בשנת 1848 השתחררה בוקובינה מכפיפותה למחוז גליציה והפכה לאזור אוטונומי עצמאי, “נסיכות אוטונומית” כפופה במישרין לקיסר. בשנת 1861 אף זכתה בפרלמנט עצמי. לאחר הכרזת הנסיכות כאוטונומיה, החלה בה פריחה כלכלית ותרבותית.

גם לאחר “אביב העמים” של שנת 1848 נמשך עדיין האיסור על יהודים שמחוץ לבוקובינה להתיישב בה.
אך היו “הסתננויות” של יהודים, וגם במחצית השנייה של המאה ה-19 גדל מספרם. מרביתם של התושבים הקבועים בוגרי בתי הספר הממלכתיים השתייכו לתרבות הגרמנית.

בשנת 1890 הגיע מספר היהודים בבוקובינה לכ-90.000 נפש.
הם תפסו מקום מוביל ברוב תחומי הכלכלה – בתעשיית העץ, המלט, המשקאות החריפים, בניית מסילות ברזל, אף הוענקו להם תארי אצולה ע”י השלטון האוסטרי. בתקופה זו החלה בין היהודים תנועה גדולה של אימוץ השפה הגרמנית והתרבות האוסטרית, בלי להזניח מסורת אבות “ושננתם לבניך” בקיום לימודי יהדות בשעות אחר הצהרים ב”חדר”.
לאחר הקונגרס הציוני בבזל (1897) נפתחו ברחבי החבל בתי-ספר עבריים, שתפסו את מקום ה”חדר”.

ב-1875 מופיעים ברשימת בעלי האחוזות: 92 רומנים, 14 יהודים, 12 ארמנים, 6 גרמנים, 1 הונגרי ו-1 איטלקי.
יש גם לציין ש-85% מן האחוזות היו בניהולם של יהודים כחוכרים או כמנהלי אחוזות.

תחת השלטון האוסטרי התפתחה במיוחד העיר צ’רנוביץ והייתה לעיר הגדולה בחבל האוטונומי. ב – 1786 היו בה 18,000 נפש והחלה להתפתח למרכז רוחני, מסחרי ועסקי של חבל הארץ כולו. כמחצית מאוכלוסייתה של צ’רנוביץ היו יהודים. מרביתם הזדהו עם התרבות הגרמנית. השפה הגרמנית הייתה לשפת היום-יום שלהם הן בעיר והן בחבל כולו.

ב- 1839 הוצגה ההצגה הראשונה בשפה הגרמנית בתאטרון העירוני באולם ארעי.
בניין תאטרון נחנך ב- 1885. בתאטרון הציגו בגרמנית והצגות אורח בפולנית וברומנית.

שני עיתונים יומיים הופיעו בגרמנית ונערכו ע”י עיתונאים יהודים, ועוד כתבי עת, שבועונים, דו-שבועונים, ירחונים ושנתונים, רובם בשפה הגרמנית.

בעקבות הפובליציסטיקה החלה להתפתח באמצע המאה ה- 19 גם ספרות גרמנית שנוצרה במקום. היהודים היו הסופרים המובילים, ושניים מהם הגיעו לרמה בינלאומית: פאול צלן ורוזה אוסלנדר-שרצר.

 

לאחר ניתוק בוקובינה מגליציה הייתה הלשון הגרמנית ללשון הרשמית בכל המנהל הציבורי: בבתי משפט, בבתי-ספר, במוסדות להשכלה תיכונית וגבוהה. האוכלוסייה שהצהירה על השתייכותה לתרבות הגרמנית הייתה כ-20% מכלל האוכלוסייה, מהם 2/3 יהודים.

בגליציה יהודים מעטים אימצו את התרבות והשפה הגרמנית.
השפה הפולנית הייתה השלטת בקרב המשכילים שם, וחדרה עמוק גם בקרב המשכילים היהודים. בבוקובינה המצב היה שונה בתכלית. היהודים היו נושאי התרבות הגרמנית – אותה אימצו מאז הכיבוש האוסטרי. למעשה, האופי הגרמני של בוקובינה הנו יצירה יהודית. הציבור היהודי העמיד את המספר הגדול ביותר של תלמידים לבתי הספר הגרמניים היסודיים והתיכונים ולאוניברסיטה הגרמנית, שנוסדה בשנת 1875.

ברחבי האימפריה האוסטרית הייתה קיימת התקנה של נומרוס קלאוזוס (Numerus Clausus), שהגבילה את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. אך בגלל הרכב האוכלוסייה בבוקובינה והתעוררות הלאומיות הקנאית בחבל ארץ זה של הרומנים והאוקראינים, שהיוו במספרים שווים את מרבית האוכלוסייה, העדיפה האוניברסיטה בצ’רנוביץ דוברי גרמנית, אפילו אם הם יהודים. מכאן ההסבר לכך, שרוב הסטודנטים היו יהודים, וכך לא קוימה בה התקנה של הגבלת מספר הסטודנטים היהודים.

היהודים הזדהו עם התרבות הגרמנית. רובם נמנו בין “התלמידים הגרמניים” ומספרם באוניברסיטה הלך וגדל.

יהודי בוקובינה הוציאו מתוכם סופרים, משוררים ועיתונאים. העיתונות הגרמנית בבוקובינה נוסדה ונוהלה ע”י עיתונאים יהודיים. התיאטרון הגרמני הושתת בעיקר על קהל של צופים יהודים, שנאמר עליהם שהם “אוכלים לחם עם תיאטרון”.
הצטרפותם של היהודים לתרבות הגרמנית נעשתה לפי העיקרון של  מנדלסון: מחד שמירה על מסורת אבות, ומאידך השתלבות בחברה ובתרבות הגרמנית והכלל אנושית.

מפקד אוכלוסין משנת 1916 מציין (13), שבסך הכל 800,980 תושבים גרו בבוקובינה ומתוכם:

305,101 רותנים

273,000 רומנים

102,900 יהודים (כ – 13%)

65,951 גרמנים (8.2%)

36,120 פולנים

10,391 הונגרים

ועוד אחרים: ליפובנים, ארמנים וכו’.

הפרלמנט האזורי בבוקובינה מנה במחצית השניה של המאה ה- 19 שני צירים יהודיים ובפרלמנט בוינה כהן יהודי אחד מבוקובינה (ד”ר בנו שטראוכר). לפי מספרים אלו נראה, שלמרות שהיהודים היו נושאי התרבות הגרמנית, בעלי מעמד כלכלי בכיר, ותרמו רבות להתפתחות הכלכלית והתרבותית של בוקובינה, לא קיבלו היהודים ייצוג הולם בפרלמנט המקומי.

עפ”י חוזי השלום של שנת 1918, עם פירוק הקיסרות האוסטרו-הונגרית, סופחה בוקובינה לרומניה.
בנוסף סופחו אליה חבלי ארץ: במזרח בסרביה, שנקרעה מרוסיה; בדרום-מזרח דוברוג’ה, שנלקחה מבולגריה; במערב טרנסילבניה, שהועברה משליטתה של הונגריה.
גבולותיה של רומניה התרחבו לארבע רוחות השמיים. התרחבותה נבעה מניהול מדיניות חוץ נבונה, בה הצטיינו קברניטי רומניה מזה דורות. כתוצאה של ההצטרפות (הצהרתית) לבעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, סופחו לרומניה חבלי ארץ שלמים, ולכן קראה לעצמה: רומניה הגדולה.
השטחים שסופחו אליה היו גדולים פי כמה וכמה משטחה המקורי מלפני המלחמה.
הסיבה הפורמלית של סיפוח שטחים רבים לרומניה הייתה שמחצית האוכלוסייה בחבלים המפורטים לעיל הייתה רומנית, וגם משום שבחבלי ארץ אלה שלטו בעבר נסיכים רומנים. למעשה, עד לשנת 1774 הייתה בוקובינה חלק בלתי נפרד מנסיכות מולדובה (רומניה).

עם סיפוח בוקובינה לרומניה, הייתה השפה הרומנית לשפה רשמית, בנוסף לגרמנית.
רק בשנת 1921 פסקה הגרמנית להיות שפה רשמית.