השכנה הססגונית ביותר בשכונת נעוריי בפתח-תקווה, הייתה רומניה “עסלית” שעלתה מבוקרשט – בשם מוניקה.
למוניקה היו “פתיל” וחצאית קצרים במיוחד, חרף גילה המתקדם.
עניין קצר נוסף אצל מוניקה, היה בעלה – אמיל שלטענת מוניקה, הוא לא גדל מאז הבר מצווה שלו. מוניקה נהגה “לרדת” על בעלה וכינתה אותו בכינויים מצחיקים,שזכו לחיוכים רחבים מכל הסובבים – כולל מאמיל עצמו.
אמיל המופנם, השקט והאיטי, היה ההיפך המוחלט של מוניקה, התזזיתית והרעשנית.
הדציבלים הגבוהים שליוו את פניותיה של מוניקה אל אמיל זכו לתגובה קבועה מצד אמיל: “מוניקה תירגעי!! מה יגידו השכנים?”. מוניקה, נהגה להשיב לו בקולי קולות: ” לא אכפת לי!! שגם השכנים ידעו איזה חיים יש לי”.
כל פעם שמוניקה ואמיל יצאו מהבית, מוניקה נהגה לרוץ קדימה בעוד שאמיל, האיטי השתרך אחריה וצעק: “מוניקה חכי לי!! מוניקה חכי לי!!”
בשל איטיותו של אמיל, נהגה מוניקה לומר שאם אמיל יעשה איתה תחרות ריצה בה יתחרו רק שניהם, ,אמיל יגיע שלישי…
אף שמוניקה הייתה דרך קבע תוססת ותזזיתית, מידי ערב החל משעה 18.45 עד שעה 19.00 העולם מבחינתה עמד מלכת.
באותו פרק זמן של רבע שעה, הייתה מוניקה עוזבת הכל ורצה הביתה לשמוע את שידורי קול ישראל בשפה הרומנית. מבחינתה של מוניקה, אפילו אם גיורגיו דז’ (הנשיא הרומני שקדם לצ’אושסקו) היה מגיע אליה הביתה בזמן השידור,היא לא הייתה נותנת לו להיכנס, לפני סיומם של השידורים.
באותה תקופה, בתחילת שנות השישים, נחשבה מוניקה לאשת העולם הגדול, מפני שהיא הייתה השכנה הראשונה בבלוק שביקרה בלונדון – שם חוותה חוויות מדהימות שהיוו חומר גלם להרצאותיה בפני השכנים במשך שנים.
בין השאר, מוניקה הפליגה בתיאורי עושרו המופלג של אנגלי בשם “סָאלֶה” – שכל החנויות בלונדון שייכות לו.
יש לציין שהקורא בשפה הרומנית קורא במדויק את הכתוב.
על כן, לימים התברר, כי אותו “סָאלֶה”, שכל החנויות בלונדון שייכות לו- היה בסך הכל השלט “sale” – שהופיע בחנויות לונדון.
במשך כל השנים, כינתה מוניקה את אמיל -“הקטר”. היא עשתה שימוש בכינוי זה, הן במשפטים פשוטים כגון: “הקטר רעב”, או “הקטר עייף”, והן כמטאפורות, כגון: “שוב ירד הקטר מהפסים”, או “הקטר גורם לי קתרזיס” .
שנים רבות לא הבנתי מדוע כינתה מוניקה את אמיל בשם-“הקטר”, עד שסקרנותי גברה עלי, ושאלתי את מוניקה לפשר הדבר.
“זה פשוט מאוד” השיבה מוניקה, “אני קוראת לאמיל – הקטר, על שם אמיל אחר, אמיל זאטופק, הרץ הצ’כי המהולל שכונה בעולם כולו בשם – “הקטר הצ’כי”. אמיל שלי, כל כך מהיר, שהכינוי “הקטר ” שהודבק לזאטופק, מתלבש על אמיל שלי, כמו כפפה לגידם”.
למוניקה ואמיל לא היו ילדים.עם זאת, הילדים בשכונה אהבו את מוניקה, כי להבדיל משאר השכנים, מוניקה תמיד החזירה להם את הכדור שעף בטעות, למרפסת שלה במהלך משחק כדורגל של הילדים בחצר שממול לביתה.
יחד עם זאת, הילדים ידעו היטב שהכדור לא יוחזר להם מהמרפסת של מוניקה בין השעות 18.45 ל-19.00 , מטעמים מובנים…
מוניקה נעלמה, לפתע, מנופה של השכונה, כאשר אמיל אושפז במוסד סיעודי, עקב אירוע מוחי. אמיל לא שב לאיתנו והוא נפטר,לבסוף, באותו מוסד .
מידי פעם, ראינו את דמותה הכחושה והדוממת של מוניקה חולפת כמו צל בשביל שבחצר בדרכה אל המוסד הסיעודי – בו אושפז אמיל או בחזרה ממנו.
מוניקה לא שיתפה איש במצבו הרפואי של אמיל, ואיש לא העז לשאול אותה על כך.
לאחר מותו של אמיל, חלפה שמועה בשכונה שמוניקה מצאה לה גבר חדש.
שמועה זאת התבססה, בין השאר, על העובדה, ששלוש פעמים בשבוע, נעלמה מוניקה מביתה בשעות הבוקר ושבה הביתה בערבים, כאשר בכל יום חמישי היא שבה לביתה כאשר בידיה זר פרחים.
רק לאחר מותה של מוניקה, התברר שמאז מותו של אמיל ועד אחרית ימיה, היא עבדה, בהתנדבות, שלוש פעמים בשבוע במוסד הסיעודי בו היה אמיל מאושפז.
יש אומרים ששם, באותו מוסד סיעודי, הרגישה מוניקה הכי קרובה לאמיל.
ומה באשר לפרחים של ימי חמישי?
ובכן, אחת לשבוע, מידי יום שישי בשעות הבוקר המוקדמות, עלתה מוניקה לקברו של אמיל ומאחר שבשעות מוקדמות אלה, חנות הפרחים לא הייתה פתוחה, דאגה מוניקה להצטייד, כבר בימי חמישי בערב בזר הפרחים – אותו הניחה למחרת, על קברו של הקטר…
