בתחילת אוגוסט אטוס לבוקרשט לחתונה. חבר טוב, מ’, מתחתן עם אהובתו בבירה הרומנית, חגיגה שתימשך מן הסתם יממה שלימה ותביא בשעריה ישראלים ורומנים מכובדים רבים. מ’ זה הוא חבר ותיק שלי. פגשתיו בחיפה לפני 15 שנים, חודשים ספורים לפני שהתגייסתי לצה”ל, והוא בדיוק הגיע לישראל, עולה חדש שחיפש את עצמו למרגלות הר הכרמל.
הקשר עם הבחור התאים לי מאוד. פתאום, אחרי שבע שנים בארץ, כבר לא הייתי עולה חדש. בין לילה הפכתי לוותיק. היה לי ניסיון. ידעתי את השפה, הכרתי את הסביבה. פתאום, קלטתי עליה. הדרכתי עולה חדש בארצו החדשה. קפצתי לליגת העל של העולים. חיי השתנו מקצה לקצה. ראש העיר צלצל, בירך אותי והציע לי להתמודד על מקום במועצת העיר. אני, מצידי, רכשתי את אלביט מערכות והצעתי לברונו לנדסברג למכור לי את סאנו. היו אלה ימים פרועים.
טוב, אולי זה לא בדיוק מה שקרה, אבל אני הרגשתי שהמעמד החברתי שלי השתנה, שהפכתי מעולה חדש פעור פה, לישראלי גאה שיודע לתת עצות זהב למי שרק הגיע לארץ. עולם אחר, חביבי. עולם אחר. מ’ שמע לי, למד באוניברסיטה, עבד ואחר כך התגייס גם הוא לצה”ל. במשך לא מעט זמן הוא היה מתקשר אלי מכל מיני חורים בעזה, מספר לי על הכדורים ששורקים לו ליד האוזן. דאגתי לו, אבל הייתי גאה בו. מ’ היה בדרכו להפוך לישראלי מן השורה – משלם מיסים וטוחן מילואים.
ואז הוא השתחרר ומצא עבודה מרתקת בחו”ל. ברומניה. שבוע אחרי שירד מהטנק, הוא עלה על חליפה ועניבה, וטס חזרה לבוקרשט כדי לעבוד. הוא עשה חיל, מעסיקיו אוהבים אותו מאוד, ומ’ נשאר ברומניה. מידי פעם הוא קופץ לביקור קצר בישראל וישן אצלי על הספה, אך לא מעבר לזה. הוא מאושר ברומניה. הוא גם מצא אהבה וטוב לו. הוא מרוויח טוב, הוא מתחתן עם יהודיה צעירה והוא לא מעלה אפילו בדעתו לחזור לישראל. לא בתקופה הקרובה, ואם לומר את האמת – גם לא בתקופה הרחוקה.
למען הדיוק ההיסטורי אגלה שסייעתי לו מעט עם העבודה ברומניה. הכרתי את כישוריו, חיברתי אותו למישהו שהיה זקוק לכישורים אלה – והשאר התגלגל מעצמו. לא תיארתי לעצמי שהוא יישאר שם. חשבתי שאחרי כמה שנים הוא יארוז את חפציו ויחזור לארץ. “בשביל מה”, הוא היה אומר לי בכל פעם שהצקתי לו עם שאלת החזרה. “מה יש לי לעשות שם? פה אני מרוויח טוב, אני חי טוב, ואני מצליח לחסוך. אין מילואים, לא עפים טילים ולא מאיימים עלינו עם האיראנים כל שני וחמישי. אני חושב שבינתיים אשאר כאן”.
והוא אכן נשאר, ובעוד כמה שבועות הוא יתחתן, ואחר כך, מן הסתם, יתחיל גם לתכנן את הדור הבא. כפי שזה נראה כעת, הדור הזה יגדל ברומניה, לא בישראל. מתישהו, ביום מן הימים, מ’ יחשוב על עתידו ועל עתיד משפחתו. הוא ישקול מחדש אם לחזור לישראל, ישקול אם לגדל ולחנך את ילדיו בארץ המובטחת, שהיא טובה ומתקדמת ומודרנית ומפותחת פי מאה מרומניה. ישקול, בוודאות, או שמא…
השאלה היא לא מתי הוא ישקול לשוב לארץ, אלא מדוע לא שקל זאת לפני שנה, או לפני שנתיים או לפני חמש. ומדוע, למרות שהוא מתחתן עם יהודיה, הם לא רוצים לבוא ולחיות כאן, בישראל. אצטרך לשאול אותו…
