ישיבות בסרביה

מאת: הרב ד”ר מנחם מ. ברייאר


צביון מיוחד לו לישוב היהודי בבסרביה, ה”קרן בן שמן” הרוסי, ותפקיד מיוחד לו בחיי הרוח היהודיים ברומניה החל משנת 1918.
אזור זה המשתרע על 44,400 קמ”ר, בין הנהר פרוט והדניאסטר, הדנובה והים השחור נתיישב יהודים עוד מימי השלטון הרומי.
ידועה בסרביה בקהילותיה העתיקות, בהן סחרו היהודים החל מהמאה ה – 13.
אחרי גזירות חמלניצקי המחריב חזרו היהודים והתיישבו שם במאה ה – 18 ובנו ערים, ואף פותחו במשך הזמן מושבות חקלאיות עבריות בבסרביה שהיו למופת הפרודוקטיביזציה היהודית באירופה.
נוצר טיפוס חדש של איכר יהודי שהטביע את חותמו, בעיקר לאחר תקופת הדיכוי של המשטר הצריסטי והפוגרום הקישינבי ב-1903, על לבו המזועזע של הנוער היהודי החלוצי ונתן ההדף לעליה השנייה.
מכאן הכמיהה העמוקה לציון והדביקות באידיאל הסוציאליזם ששימשו בערבוביה בלב הנוער היהודי הבסרבי.
עם סיפוח בסרביה לרוסיה בשנת 1812, נצמדה יהדות בסרביה להלך-החיים של יהדות רוסיה. הקשרים שביניהם הביאו לידי החדרת ההשכלה שהתנגשה עם זרם החסידות החזק והד מאבקם נשמע תכופות מתוך העיתונות. .

ידוע היה היהודי הבסרבי בפשטותו התמימה ומסירותו הכנה, ולא לחינם מצאה לה החסידות קן לה בין גבולותיה.

ביותר התבלטה קישינב הבירה, שנודעת לנו מאז הפוגרום שנערך בה ב-1903 ואשר הסעיר בשעתו את כל העולם. מאורעות אלו השפיעו הרבה על הלך המחשבה והתפתחות הציונות בין יהודי מזרח אירופה. ספוגה צער עוד מימי הצאר הייתה קישינב מרכז יהודי תוסס בעל מוסדות ציבוריים-חינוכיים מפורסמים.

האוכלוסייה היהודית שמנתה למעלה מחמישים אלף נפשות עלתה על המוקד עם חיסול הגטו בשואה הנאצית, בתקופת הכיליון של 1942-1941 בטרנסניסטריה.
מאז ומתמיד הייתה קישינב מרכז כלכלי “כפרי” ותושביה ידעו לשלב היטב את המחרשה עם הספר.

עד שנת 1812 קשורה הייתה קהילת קישינב, כבסרביה כולה, לרבנות ביאשי, ואולם זכתה העיר למשוך אליה גדולי הרבנים וגאונים שכיהנו בפאר בראש הקהילה.
החל מרבה הראשון, הרב החסיד ר’ זלמן ב”ר מרדכי שרגורודסקי, תלמידו של הבעש”ט, שכיהן עד מותו בשנת תקמ”ב, ועד הגאון בעל “באר מים חיים” צ’רנוביצר מחבר “סידורו של שבת”, הגה”ר אריה ליבוש מלנצהוט בעל “חומת אריאל” ו”גבורת אריה”, אחריו הצדיק ה”ר משה מסאווראן (עד שנת תקצ”ח), ואחרון אחרון חביב, מורי ורבי: הרב יהודה לייב צירלסון הי”ד, רבה הראשי של יהדות בסרביה ודוברה הדגול במשך 36 שנים.

ידעה בעיקר קישינב היהודית להזרים ליהודי רומניה החל משנת 1918 את רוח המסורת ורעיון הציוני הלאומי.
בכלל הייתה בסרביה זו שנתנה לרומניה את התרבות העברית והלאומיות הציונית לפי דמותה של רוסיה שלפני המהפכה.
מכאן יצא המורה העברי, הספר העברי, הרעיון החלוצי והדפוס העברי.
קישינב שימשה מקום מקלט לפליטים מחמת כנופיות פטליורה ודניקין בשנים 1919-1922 , כשאלפים מהם ניצלו מכיליון במפעל ההצלה בראשותם של ד”ר יעקב ברנשטיין-כהן והרב י. ל. צירלסון.

הישיבה הראשונה בבסרביה
עוד לפני כמאה וחמישים שנה ייסד רבי דוד-שלמה אייבשיץ בעל “לבושי שרד” ישיבה בקהילת סורוקי, עיר חכמים וסופרים, בה שימש כרבה הראשון. בראשונה נוסד בית מדרש בו קבע הגאון, שהיה מעמודי ההוראה בישראל, “ישיבה ללמוד וללמד”. בישיבה זו נתקבצו מטובי האברכים ותלמידים רבים שבאו מרחוק לשמע תורת הרב. ר’ דוד-שלמה היה מקובל וחוקר ושם לו בגדולים, נודע בספריו הרבים במיוחד בספרו “לבושי שרד” על ש”ע או”ח (מאהליב תקע”ח) ופירושו לתורה “ערבי נחל” (סדילקאוו, 1835). בית מדרש זה שהיה צר מהכיל המון התלמידים, התרחב עוד יותר בבניין חדש שראשי העיר סורוקי הקימו במיוחד בסביבת ביהמ”ד הישן בעצת הרב. הרב עלה בסוף ימיו ארצה ונפטר בצפת שנת תקע”ב. מאה שנה אחרי פטירת הרב עדיין שימש בימ”ד זה מקום תורה לאברכים ולישישים ונודע בשם “בית מדרשו של בעל לבושי שרד”. כך זכתה סורוקי להיות הראשונה בבסרביה בישיבתה הודות לרבה המפורסם.

הישיבה הגדולה בקישינב
ישיבה התקיימה גם בעיר חוטין שבבסרביה. אולם עם צמיחתה של ישיבת קישינב לא יכלה להמשיך זמן רב, ותלמידיה עברו לקישינב.
בראשית שנת 1816 הוקם ביזמתו של הגאון רבי חיים טשרנוביצר בעל “באר מים חיים” ו”שער התפילה”, הראשון לדאוג להקמת מוסדות צבור לקהילה, בית כנסת גדול בקישינב הבירה, שנעשה במשך השנים למרכז הרוחני הגדול שמסביבו התרכזו מטובי הלמדנים ות”ח שבעיר.

השפעתו הרוחנית של הרב החסיד (מא”כ בצפת 1817) נמשכה מספר דורות ויצרה אווירה תורנית-חסידית לתורה בבסרביה. רבי אריה ליבוש מלנצהוט, מקובל ופוסק, שכיהן אחריו בקישינב, המשיך בהרבצת התורה ונתפרסם בספריו: “חומת אריאל” ו”גבורת אריה”.
אחריו נתמנה הרב הצדיק רבי משה מסאווראן (עד 1838) מגדולי החסידות האוקראינית, שכיהן בארבע קהילות בבת אחת: קישינב, ברדיצב, אומן ובלטה.
הוא היה פוסק מכריע מפורסם. רבנים אלו יצרו רוח תורה וחסידות שהייתה לחומת נגן נגד זרם ההשכלה (שנת תק”ץ).

הצדיק רבי ישראל מרוזין יוצר השושלת הסדגורית ובניו אחריו, מצודתם פרושה הייתה על יהודי בסרביה ועל קהילת קישינב בפרט. אין פלא שפעולות הקהילות וכיוון החינוך התורני-חסידי הושפעו היישר מחצרות הצדיקים ומפקודתם למנוע מהמשכילים להשתלט על בסרביה. תקופת-תגובה זו חשובה מאוד והיא נותנת לנו רקע היסטורי על ראשית הישיבה הקישינבית.

ההתנגשויות בין החסידים והמשכילים הניעו כנראה את הראשונים, את ראשי קישינב, לדאוג לחינוך הדור הצעיר שלא להילכד ברשת ההשכלה.
מתוך התלבטויות אלו נוצר הרעיון להקמת ישיבה בקישינב, אשר תלכד בין ד’ אמותיה של ההלכה דור חדש של תלמידי חכמים שישמשו אח”כ חיל-מילואים לרבנות ולמשרות “כלי הקודש” בבסרביה, פודוליה ובמולדובה.

הישיבה בשנות 1900-1860
עם החלטת הממשלה הרוסית לפתוח בשנת 1852 שני בתי-ספר חדשים בקישינב, התלקחה עוד יותר קינאת המחנות. מתוך ההתחרות לעיצוב דמותו של הדור הצעיר הסכימו ראשי החסידים שבקישינב וקהילתה להקים את הישיבה הראשונה.
הישיבה נפתחה בשנת תר”כ (1860) ומיד נהרו אליה מאות תלמידים מכל קצוות אוקראינה ובסרביה, פודוליה ומולדובה השכנות.
התלמידים שגילם היה בין 12 ל – 19 קיבלו שם חינוך תורני יסודי.
התכנית הרשמית הייתה אז לימוד הגמרא ומפרשיה ופוסקים – והכל באווירה דתית-חסידית. זמן רב שימש מרכז תורני זה כתריס בפני המשכילים מרוסיה.
בין מייסדיה הראשונים של הישיבה נימנים ראשי הקהילה החסידיים: משה הירש הילפרין, ישראל דוד שינברג, אליעזר קאושנסקי ונחום פרפר שציידו את המוסד בחבר מחנכים יעיל. ראש הישיבה הראשון היה הרב שבתי משה, חסיד חבד”י שכיהן רק זמן קצר. אחריו בא הרב אברהם בר, ת”ח מופלג וחסיד קרליני מפורסם בבקיאותו ובחריפותו התלמודית. ראש ישיבה זה שכיהן במשרתו כארבעים שנה נודע במסירותו לביצור וחיזוק התורה. אף הוא הכניס אהבת לימוד התורה והחסידות בלב מאות תלמידיו, ועוד כשלמדתי בישיבה היו מפארים שמו.

הישיבה האצילה מקישינב מרוחה על כל הסביבה בדרום רוסיה, ואף הפיצה מעיינותיה חוצה מעבר לנהרות הדניאסטר והפרוט, לאוקראינה ורומניה הישנה.
עיקר מטרתה של הישיבה בראשית צמיחתה הייתה להקנות לנוער היהודי תורה לשמה, ולכן גם נמנעה מלתת אז תעודת הוראה למסיימיה, עד לשנת תר”ס.

בדוברנו על החינוך הדתי בבסרביה, כדאי להזכיר מימרא שגורה בקרב יהודי רוסיה לפני המלחמה הראשונה, כשבסרביה הייתה אחת ממחוזותיה:
“היהדות הליטאית, אמרו, היא הראש.
היהדות ההפולנית – הלב,
והיהדות הבסרבאית – הרגלים של הגוף היהודי ברוסיה”.

ידועה הייתה בסרביה ביהודיה ה”איכרים” טובי-לב, פשטנים וגומלי חסד.
בתקופה מאוחרת של אחרי 1918 עם גידול המשק היהודי נתגלו גם כוחותיה הרוחניים והתרבותיים של יהדות בסרביה ברוח הלאומית והמסורת.
על רחובות בסרביה ודרכיה המלאות ביצות ורפש היו מתלוצצים ואומרים: “בבית אלקים נהלך ברג”ש, הרי זה נוטריקון.”

 

רוח הישיבה בשנות 1900-1940
שנת תר”ס (1900) מהווה שלב חדש בתולדות הישיבה בקישינב.
מתנתו של אחד מעסקני קישינב, החסיד הטשורטקובי, שלום פרלמוטר, הייתה הבניין החדש של ישיבת קישינב. בעל שתי קומות גבוהות עמד לו הבניין ברחוב פופובסקי פיריאולוק מספר 8 סמוך לחלקו השני של המוסד, ששימש ל”מושב זקנים” מיסודו של הנדיב הנ”ל וחתנו ר’ משה קליגמאן.

המעבר מבניין “ביהמ”ד הגבוה”, מעונה הישן של הישיבה, לבניין מפואר חדש, נתן הדף חדש לחניכים שמספרם עלה משנה לשנה והוסיף כבוד לחסידות הבסרבאית.
כמו כן, התחילה הישיבה להעניק למסימיה, החל משנת תרס”ח, תעודת הוראה, ורבים מהאברכים נתמנו אחר כך לרבנים, שובי”ם ומלמדים ת”ח בקהילות שונות בבסרביה ומולדובה.

מאז נקראה הישיבה הקישינבית בשם: “ישיבה ציבורית ע”ש פרלמוטרקליגמן”, והיוותה באמת מיזוג מלא של תורה וחסידות ועוררה את ההמון לתורה ולאמונה. עובדה היא שעד היום לא נתנו כותבי תולדות הישיבות מקום חשוב לישיבת קישינב, היחידה במינה בדרום רוסיה.
היו שם בישיבה תלמידים מכל רחבי אירופה, מזוויל ולאמזשע, מבריסק ואודיסה, וכל זה בשל סגולתה היחידה שאין תלמידיה צריכים לסובב על פתחי נדיבים ולאכול “ימים” כבשאר הישיבות באירופה אז.
הנדיב פרלמוטר ומשפחתו לא חסכו מהונם ומרצם לשפר את מצבה הכלכלי וסדריה הפנימיים של הישיבה, מתוך דאגה שהתלמידים לא יחסרו כל טוב.

התלמידים קיבלו שם בקביעות ב”סטלובה” את שלוש ארוחותיהם על שלושת השולחנות הארוכים מכוסי-שיש ב”משמרות”.
חדר-האכל והפנימייה היו בקומה התחתונה ושניהם הצטיינו בניקיון ובסדר.
התלמידים היו לבושים בגדים ארוכים (קשפאטעס) וכובעים מיוחדים להם.
הישיבה התחלקה לארבעה “חדרים” (דרגות) וחדר והפנוי”, כלומר, מיועד לאלה שהשתלמו כבר בלימודיהם ומתכוננים כבר להוראה.

בין המלמדים הראשונים בישיבה היו עפ”י רוב יהודים חסידים שהחדירו בלב תלמידיהם התלהבות ואהבה בקיום המצוות המעשיות.

התקופה השנייה של הישיבה מתחילה עם התמנותו של הרב מסורוקי מוטיל פרנקיל לראש הישיבה.  הוא המשיך במסורת קודמיו והאציל מרוחו על התלמידים.
במשך הזמן התחילו מדגישים בעיקר על לימוד הפוסקים והקנית ידיעות רחבות בהוראה למוסמכים.
לשם זה הזמינו את הר”ר גמליאל, חסיד טשורטקובי ובקיא גדול בפוסקים.
הוא הפליא את שומעיו בלמוד ה”יורה דעה”, שהיה מקריא חלקים ממש בעל-פה.

בזמנו שימשו המלמדים הללו:
ר’ שמואל בחדר א’,
ר’ מיכל בחדר ב’,
ר’ לייב בחדר ג’
ור’ גמליאל – ראש הישיבה הבוחן הראשי.
המשגיח היה ר’ שלום טשורטקובר הממונה על פקוח התלמידים
ור’ שמחה הסדרן.

הייתה זו התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, שנת שגשוג ופריחה לישיבה.
אחרי רבי גמליאל נמנה לראש ישיבה רבי מרדכי מטיטיעוו אשר גם כן לימד שיעור ביורה-דעה.

התלמיד היה לומד בכל “חדר” לפחות זמן או שני זמנים,  חוץ מחדר ד’ – בו לא פחתו מארבעה זמנים. כל “זמן” בחדר עליון היה מוקדש ללמוד שיטתי בפוסקים.
בחדר ג’ כבר למדו מחוץ לגפ”ת כל חלק א’ של יורה דעה.
בחדר ד’ היו משלימים חלקו השני של יורה דעה, אורח חיים ואבן העזר.

אלה שהצטיינו יפה קיבלו הורמנא על איסור והיתר והשאר המשיכו ללמד גם אחרי כן.  בזמני עוד, כשלמדתי בישיבת קישינב, היו גם הרבה אברכים שהקדישו זמן לתורת החסידות והקבלה.

והשלב האחרון בהתפתחות ישיבת קישינב מתחיל עם התמנותו של הגאון רבי יהודה לייב צירלסון (תר”כ-תש”א) הי”ד, לכיסא הרבנות בקישינב ולרבה הכולל של בסרביה בשנת 1910.

לא תהיה שלמה תמונת החיים הרוחניים הבסרבאים וזו של ישיבת קישינב מבלי להזכיר את תרומתו האישית של מורי ורבי ,הרה”ג צירלסון.

 

הוא היה מנשיאי “אגודת ישראל” וממיצגיה הראשיים של יהדות רומניה בפרלמנט הרומני בבוקרשט (אחרי סיפוח בסרביה לרומניה ב-1918).
כוחו רב היה בתורה ובמדעים. שולט היה הרב צירלסון בכמה שפות אירופאיות וחוקר עמוק היה בחכמת ישראל, פוסק ומחדש בהלכה ומחבר ספרים בדרוש והלכה למעשה. הוא התפרסם בעיקר בעמדתו האיתנה מעל במת הסנאט ובמלחמתו, מלחמת-מגן, נגד השלטון הקוזיסטי האנטישמי ברומניה.
הרב הסנטור לחם בכל מרצו נגד המשטינים למען שווי זכויות למיעוט היהודי ברומניה:
עם סיפוחה של בסרביה בשנת 1918 לרומניה בא זעזוע כלכלי ופוליטי לאוכלוסייה היהודית שנמצאה פתאום בין הפטיש והסדן.
שתי השפעות-תרבות שונות, הרוסית לשעבר והרומנית החדשה, התנגשו זו בזו – והיהודים באמצע.
תקופה זו נודעת לנו בתולדות הישיבה בקישינב, אליה התחילו נוהרים תלמידים רבים מרומניה, באין גבול מבדיל ביניהם ולבין בסרביה.
הישיבה גדלה כמה פעמים בכמות ובאיכות.
רבים הושבו אחור מאפס מקום בין כותלי הישיבה לקבלת תלמידים נוספים על המספר הגדוש כבר. בעיקר השקיע הרב צירלסון, בתור נשיא הישיבה, כוח ומרץ לשיפורה ולפיתוחה הרוחני של הישיבה.
הרב הרים את קרן התורה על נס ונעשה לאב ולפטרון התלמידים.
הוא גם היה הבוחן הראשי בסוף כל עונה פעמיים בשנה ואף אני זכיתי להיבחן על ידו עד שנת תרצ”ט.

אף הוא יזם והקים בשנת 1923 את הגימנסיה העברית המפורסמת, “מגן דוד”, מיסודה של “אגודת ישראל” בקישינב, שבראשה עמד כל חייו.
מראשי מפעל ההצלה למען הפליטים מאוקראינה, מפעלי העזרה של מאות המוסדות החינוכיים והציבוריים שבקישינב, ובעיקר השפעתו העצומה על חוגי השלטון הרומני למען החיל והאזרח היהודי, הקנו לו שם עולם בתולדות יהודי רומניה.

הרב לא הבחין בסוגי עבודתו הציבורית בין תעמולה דתית לסידור קיבוצי הכשרה, בין עזרה סוציאלית לפעולה מדינית, ובעיקר להפצת העברית בקישינב.
הכל עלה יפה בידו לארגן ולהילחם להטבת מצב היהודים ולהרמת קרן התורה במזרח אירופה. הוא השתתף במפעלי הישיבה וחגיגותיה והיה מדובריה הראשיים.
הרב שמר על המוסד ומפעלו כעל בבת עינו.
ראוי לציין ששימש כנשיא אסיפת רבני רוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה – בה השתתפו גאוני ישראל כה”ר חיים מבריסק, האדמו”ר הר”ש מליובביטש, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי ז”ל ועוד.
כמו כן, היה נשיאן של שלוש הכנסיות הגדולות של אגו”י. הרב צירלסון היה גם מראשי ציוני רוסיה בשנת תרנ”ח, וחבר הנשיאות באסיפת הרבנים בקראקוב בשנת תרס”ג, כשהרבנים נשאו את שבועתם ההיסטורית נגד אשמת היהודים בעלילת דם.
מזכויותיו של הרב צירלסון כדאי להזכיר ביטול גזירת שר ההשכלה הרומני להחדיר את הרומניזציה לתוך בתי-הספר היהודיים ולהכריח את התלמידים לחלל את השבת.

כוחו רב לו גם בספרות העברית, ורבים מאמריו על רעיון חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל.
מהם נתפרסמו ב”המליץ”, תרנ”א-תרנ”ט; “הפלס”, ו”הצפירה” – תרנ”ח-תרנ”ט.
הרב אף ניסה את כוחו בשירה.

על פעולה תורנית-תלמודית בבסרביה, ומציאותן של אגודות מיוחדות ללימוד התורה והתלמוד, יעיד הרב י. ל. מיימון – יליד בסרביה. בשנת תרס”ז הוציא הרב י. ל. פישמן (מיימון), שהיה אז רב בעיירת אונגני הבסרבאית את הירחון התלמודי-ספרותי בשם: “היונה”, שיצא לאור ע”י אגודת “מפיצי התלמוד”, שעמדה תחת השגחת ר’ שמעון שלמה ווערטהיים, אבד”ק בענדערי .

בהשפעתו של הרב צירלסון נפוץ החינוך הדתי ונוסדו מוסדות חינוך חרדים בקהילות בסרביה משאיפתו הכנה לבסס את הקהילה על יסוד התורה והדת.
בהשגחתו הוציאו לאור את העיתון הראשון של אגו”י ברומניה: “די וואך” – בו השתתף בקביעות דאגתו לחינוך הדתי של הבנים משתקפת באחד מכרוזיו הרבים לרבני רומניה, ובהעלותי בזיכרוני דמות דיוקנו האבהי ועיניו המביעות אהבת הזולת, אינני יכול להימנע מלהעיר שלא רק שהיה נשיאה של ישיבתנו והחותם על תעודת ה”סמיכה” לרבניה, אלא הסמל החי של כל חניכי הישיבה שבאו להתחמם לאורו וליהנות מאצילותו ואישיותו הנפלאה. ביניהם זכיתי אף אני להימנות עד פרוץ המלחמה.
אהבה רבה אהבנו רבנו התלמידים היו לו כבנים, ומרוחו הנלהבה האציל על כל חניך אהבה עזה לתורה ולישראל.
לזכרו הקימו אחרי המלחמה קובץ חלוצים דתיים, צעירי אגו”י בקלוז’-רומניה.

בהשגחתו הכניסו לתכנית הלמודים בישיבה מחוץ לגפ”ת גם לימוד התורה והמפרשים בכל ערב שבת בבוקר ואף פעולות-חינוך אחרות.
בזמן האחרון שלפני המלחמה, בלומדי שם, כיהן כראש הישיבה הדיין מקישינב, ה”ר משה הינשפרג ז”ל, והרבנים המלמדים: ה”ר יעקב ריבילסקי, ה”ר אלטר, יהודי חינני ואהוב לתלמידיו (בסעודות מלווה מלכה שסידר בביתו), הר”ר דוד צימרינג, שהיה אח”כ ר”מ בישיבת “בית אברהם”, מייסוד אבא מורי הרה”ג מהרי”ב אב”ד שטיפאנעשט, והרב ר’ בן ציון שיינברג הי”ד ר”מ ליו”ד ופסקים.
המשגיח היה ר’ ישראל קריזלמן, והנשיא – רי”ל צירלסון הי”ד.

מספר התלמידים היה 120.

 

חורבן הישיבה
עם פלישת הצבא הרוסי לבסרביה. נכנעה קישינוב העיר ב-28 ביוני 1940 למשטר הקומוניסטי. והגירה” חדשה של יהודים יוצאי בסרביה שחיו עד עתה ברומניה הישנה התחילה. הללו חזרו לבסרביה מולדתם מאימת החיה הנאצית, אולם כאן נגזרה בין לילה גזירת כליה, ופרשת עינויים וזוועות לישוב היהודי הבסרבי ולהווי הדתי. קץ בא לכל החיים התוססים, המוסדות, הקהילות, המפלגות ולהסתדרות הציונית.

ב-13 לחודש יוני 1941 כשהתקרבו הפולשים הנאצים והרומנים לבסרביה, הועברו אלפי יהודים, וביניהם ציונים, לאזור רוסי רחוק, ופירוד האחים בעל כרחם נעשה לצמיתות. מעתה מתחילה תקופת רצח והשמדה. הותרה הרצועה. בקישינוב הבירה נשארו בשעת כניסת הרומנים ב-22 ביוני 1941, רק כ-12 אלף יהודים מתוך 50 אלף שהיו שם בימי הרוסים. אלפי יהודים יצאו לגולה תחת מטר הפצצות הגרמניות ורבים מהם נפלו בידי התליינים הנאצים ימ”ש 17, הקלגסים הרומנים הפציצו את העיר, ובין אלפי החללים נפל אז גם הרב י. ל. צירלסון הי”ד בביתו ברחוב חרוזינו 32, כשגופו התרסק מפצצה. העיר הפכה חרבות. ביום 13 לחודש יוני 1942 הצהירו הגרמנים על קישינוב כעל עיר “נקיה מיהודים”18).

רבים גורשו למחנות ההשמדה בטרנסניסטריה. עלה הכורת על קישינוב היהודית – “עיר ההריגה”. אך מעטים נצלו, זעיר שם, זעיר שם, לעמק הבכא שבטרנסניסטריה, אודים מוצלים מאש הגיהינום שראיתי במו עיני.

תקופת הקיום של הישיבה מקישינוב משנת תר”כ עד שנת ת”ש הטביעה את חותמה ועיצבה בהרבה את דמותו של הדור העברי בבסרביה שחונך בה על ברכי התורה והדת. מחניכי הישיבה יצאו הרבה רבנים, מפיצי אור היהדות והחינוך הדתי בגולה ובישראל, למרחב התרבות העברית הלאומית ומרחיבי האופק היהודי השלם.

 

(** מקור: דעת לימודי יהדות ורוח)