במבט ישראלי – צברי, אין ספק, שנימוסיהם של ילדי העולים מרומניה, נראו מוזרים, בלשון המעטה… ובצדק.
לאחר עלייתי ארצה, חלפה שנה עד שהצלחתי להיפטר מהמנהג הרומני לומר לגברת שהכרתי לראשונה: “אני מנשק את ידך – (SARUT MINA) ” ולנשק את ידה!!
מנהג רומני זה של נישוק ידה של גברת בהיכרות הראשונה, העלה תמיהה גדולה על פניה של המחנכת הראשונה שלי בישראל, עת היכרתיה לראשונה…
כילדים רומנים “חנונים” זכינו, אחותי ואנוכי, לקבל מהורינו תרומה קולטוראלית רבה בדמות שיעורי באלט (אחותי) ונגינה על חליל (אנוכי).
בתמורה נאלצנו, אחותי ואנוכי, לרקוד ולנגן בפני כל אורח שהגיע לביתנו וכך, כמעט מידי יום, הייתה לנו “הופעת אורח”.
למרבה הצער, נאלצנו לתת הופעת אורח, בפני אורחים שהגיעו אלינו באקראי או בטעות.
במיוחד, נאלצנו אחותי ואנוכי, לרקוד ולנגן בפני הדודים שלנו, שהגיעו לביקור וזאת כדי לאמת, הלכה למעשה, את התזה של אמא שילדיה (אחותי ואני) מוצלחים יותר מילדיהם (בני דודינו).
מסכנים הדודים שלנו: לפני כל ארוחה, כשהם “מתים” מרעב, הם נאלצו לשמוע שוב ושוב, כיצד אני מזייף את “פיר אליז” של בטהובן, ולצפות באחות המועדת תכופות בעת שרקדה את “אגם הברבורים”.
בעיני הדודים שלי, כל הופעה של אחותי ושלי לפני הארוחה, הסתיימה ב-“הפי-אנד”.
למה הפי-אנד? הם היו מאושרים כשזה נגמר…
בדרך הקשה כשהם צמאים ורעבים, למדו הדודים שלי – ש”אין ארוחות חינם”.
לבסוף, הפסיקו הדודים לבקר אותנו… יש גבול…
מכאן לעניין אחר: בילדותי שיחקתי כדורגל, מידי יום.
בעיני אימי – משחק הכדורגל נועד לצוענים (TIGANIׂ(ולא לילד יהודי מחונך.
אימי החזיקה בעמדתה הנ”ל בנושא הכדורגל והצוענים, גם לאחר שעלינו ארצה, אף שכל המחקרים האנטרופולוגיים הוכיחו, ללא צל של ספק, שבישראל אין צוענים.
זכור לי, שבהגיעי לגיל 12, קראה לי אימי בקול דרמטי ואמרה: “יואל, כדורגל – זה לא הכל בחיים”. אז עברתי לכדורעף….
במשך שנים, ניסתה אימי לשכנע אותי לחדול מעיסוקיי הספורטיביים, להתמסר ללימודים, תוך העלאת אזהרה שחזרה על עצמה, מידי פעם, “אם תמשיך ככה, בסוף, תהיה סנדלר כמו אנדריי”.
אנדרי הסנדלר, היה שכן שלנו בבוקרשט ולאחר שעלה ארצה, פתח סנדלרייה בהרצליה, שהתפתחה למפעל גדול עם רשת חנויות ענפה.
לימים הפך אנדריי לאדם אמיד, בעל רכוש רב, אבל עבור אמא שלי הוא תמיד נשאר “סנדלר”. במרוצת השנים נהגה לומר: “אולי לאנדריי יש מיליונים בבנק, אבל בראש יש לו אוברדרפט”.
חלפו שנים.
חרף התלאות שעברתי עקב הופעות האורח בפני האורחים והדודים, עמדתי על כך, שכל שלוש בנותיי תהיינה בחוג לבלט ובחוג פסנתר… והיה לי חשוב שהן תופענה בפני החברים והקרובים שלי, אין מה לעשות – זה בגנים…
