יהודי קלוז’ בין שתי מלחמות העולם (1918–1940)

כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה הורחבו גבולות רומניה.
טרנסילבניה בכלל, וקלוז’ בפרט, עברו משלטון אוסטרו-הונגרי לשלטון רומני.
המצב החדש גרם למבוכה בין יהודי העיר. היו עובדי ציבור, ביניהם יהודים, שסירבו להישבע אמונים לשלטון החדש. אולם, אחרים התאימו את עצמם למציאות החדשה. שיטת ממשלת רומניה הייתה להרחיק את התרבות ההונגרית על ידי אמצעי לחץ שונים.
תגובת יהודי טרנסילבניה הצפונית לא הייתה אחידה.
חלקם דבקו בהמשך הקשר הלשוני והתרבותי עם יהודי הונגריה. אחרים תמכו לא בקשר הונגרי ולא ברומני כי אם בציונות.
קבוצה נוספת תמכה בכיוון של פוליטיקה מקומית לטובת יהודי המקום.
הם הקימו מפלגה יהודית שהייתה מיוצגת בפרלמנט הרומני והייתה לה תמיכה מכובדת בטרנסילבניה.
בין ראשיה היו יוסף פישר, תיאודור פישר וארנסט מרטון, כולם מקלוז’.

לאורך התקופה שבין שתי מלחמות העולם היו חיים דתיים ותרבותיים מפותחים בקלוז’.
יהודיה השתייכו לאחת משלוש הקהילות הקיימות: הארגון הארצי של הקהילות האורתודוקסיות בטרנסילבניה, הארגון הארצי של הקהילות הנאולוגיות והסטטוס-קוו בטרנסילבניה ובבאנט וקהילה חדשה, שקמה סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה, הלוא היא הקהילה החסידית.
שמה הרשמי היה “הקהילה הספרדית” ועמד בראשה הרבי יקותיאל יהודה האלברשטאם, אשר היה מקורב לרבה של סאטמאר, רבי יואל טייטלבוים.
שלוש הקהילות היו פעילות מאוד – הן ביזמות משותפות והן בנפרד – בהתאם להבדלי ההשקפות ביניהם.

ב- 1927 נוסד בית חולים יהודי. שנה לאחר מכן נוסד “בית מושב זקנים”.
לאור המצב בעקבות מלחמת העולם הראשונה נוסד “מוסד לטיפול ביתומים יהודים”, כמו כן, ארגון “עוזר דלים” כדי להתמודד עם בעיית העוני בקרב חלק מיהודי העיר.

ערב השואה (1938), בפעילות משותפת של שלוש הקהילות, הוקמה לשכה סוציאלית כדי לעזור ליהודים שנפגעו מהמשברים הכלכליים ועליית האנטישמיות.
חשיבות פעולתה של לשכה זו עלתה בתקופה שלאחר סיפוחה של טרנסילבניה להונגריה בתחילת מלחמת העולם השנייה.

אשר לחינוך הילדים, בגיל בית הספר היסודי הייתה לכל קהילה מסגרת משלה.
של החסידים נוסדה בין המלחמות, של הקהילה האורתודוקסית עוד מהמאה הקודמת (1870) ושל הקהילה הנאולוגית ב- 1904.
ברמת בית ספר תיכון היה מצב מיוחד: בית ספר תיכון עברי משותף לקהילה האורתודקסית ולקהילה הנאולוגית.
רבה של הקהילה האורתודוקסית דאז היה הרב משה גלזנר שהוזכר לעיל כציוני נלהב ובעל גישה של שיתוף פעולה עם הקהילה הנאולוגית, בתנאי שאין בשותפות זו ויתור על ההלכה או על עקרונות דתיים.
ראשי הקהילה החסידית לא סברו כך והתנגדו לבית הספר, התלמידים שבבית הספר חולקו לשני בניינים שונים – הבנים לאחד, והבנות לשני.
הפיקוח על החינוך הדתי היה בידי רב אורתודוקסי.
נוסף על לימודי קודש, שכל התלמידים השתתפו בהם, היה גם “תלמוד תורה” אחרי שעות הלימוד עבור אלה שהוריהם רצו בכך.
אך, ככתוב לעיל, היו חלוקי דעות בקרב היהודים הדתיים וראשיהם באשר להתייחסות ל”בית הספר התיכון העברי”.
הרב עקיבא גלזנר, בנו ויורשו של הרב משה גלזנר ברבנות האורתודוקסית בקלוז’, היה בעמדה קיצונית יותר מאביו, והתנגד לאותו בית ספר שאביו היה בין מייסדיו. בסופו של דבר נסגר “בית הספר התיכון העברי”, שנוסד ב- 1920, ב- 1927 על ידי השלטונות הרומניים.
היה זה סוף של תהליך – מתיחות בין פעילי בית הספר לבין הממשלה הרומנית, ראשית על רקע לשון ההוראה שבו (הונגרית, רומנית או עברית) ושנית על העדר בניין מתאים לבית הספר לבנות, כשמאחורי שתי הסיבות האלה הייתה אווירה של אנטישמיות המוסווית בפטריוטיות רומנית.

אותה אוירה ציונית שאפיינה את “בית הספר התיכון העברי” התבטאה גם בשטחים אחרים בקלוז’.
פעלו בה תנועות נוער ציוניות, כמו כן, לשכות של הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. היה בה סניף של ויצ”ו, כמו של ארגון “בני ברית”.
הופיעו כתבי עת ציוניים, וקלוז’ הייתה מרכז לשליחים שהגיעו מארץ ישראל לטרנסילבניה הצפונית.
התנועה הציונית בה הייתה בקשר ישיר עם המוסדות בארץ ישראל ולא פעלה דרך משרדים באזורים האחרים של רומניה (למשל בוקרשט) – עדות נוספת לשונות של טרנסילבניה הצפונית מיתר רומניה.

נוסף לכל המתואר לעיל, יצא לאור בקלוז’ בתקופה שבין מלחמות העולם עיתון יהודי בשפה ההונגרית בשם “אוי-קלט” (מזרח חדש). הוא התחיל בתור שבועון, אך נהפך לעיתון יומי שנתן ביטוי לשאיפות הציוניות של יהודי טרנסילבניה והופיע בקלוז’ עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אז נסגר על ידי השלטונות ההונגריים שכבשו את העיר.