יהודי בסרביה בתוככי ברה”מ בזמן המלחמה ולאחריה

בתוככי ברית-המועצות בזמן המלחמה
(יולי 1941 ועד מארס 1944 ואילך)

הפליטים
ב22- ביוני פתחו צבאות גרמניה במלחמה על ברית-המועצות. תוך שבועיים-שלושה כבשו ביחד עם הצבא הרומני את צפון-בוקובינה ובסרביה והמשיכו לתקוף את הצבא האדום, שנסוג מזרחה.
על אף הבהלה ואי-הסדר, שהשתררו באזורים אלה בפרוץ המלחמה, סייעו השלטונות בדרך-כלל לאזרחים לצאת משם לכיוון האזורים הפנימיים של ברית-המועצות ואף העמידו לרשותם רכבות.  מאות צעירים ואולי אלפים גויסו אותם ימים לצבא והועברו לאזורים אחרים.
אם כי רבים מהיהודים חשו, שהכיבוש הצפוי של האזור אינו מבשר להם טובות, העדיף רק חלק מהם לברוח בעקבות הצבא האדום הנסוג. הרוב החליט מסיבות שונות להישאר במקום. תופעה זו בלטה במיוחד בצפון-בוקובינה.

בין אלה שברחו משם (בדרך-כלל ברכבות) היו בעיקר צעירים ובודדים מקרב עובדי הממשל, המוסדות והמפעלים, שנועדו לפינוי; חברי מפלגה; סטודנטים וכו’. בבסרביה יצאו המוני יהודים עם נשיהם וטפם על גבי עגלות לכיוון הדניֶיסטר, שהיווה בעבר את הגבול עם ברית-המועצות. רק חלק מהם הצליח לחצות את הנהר תוך כדי הפצצות, שריפות ומכשולים ביורוקרטיים. אולם בהגיעם לאחר קשיים ותלאות לאודיסה, חַרקוב ומקומות אחרים באוקראינה, אוגפו רבים מהם ונלכדו בידי הצבאות המתקדמים של גרמניה ורומניה. גורלם של הללו היה רע ומר כגורל יתר אחיהם, שנותרו תחת שלטון הכיבוש. מעטים מאוד מהם שרדו בחיים. אבל גם מבין אלה, שחמקו מצבאות האויב, נפלו רבים מפגעי המלחמה ומתלאות הדרך. מתוך 60,000–50,000 יהודים, שניסו לברוח לעמקי ברית-המועצות, זכו להימלט, כנראה, לא יותר משני שליש.

לציבור זה יש לצרף גם את היהודים, שגויסו וראו התנדבו אותה שנה למסגרות צבאיות שונות.  רבים מהן נספו כבר בשלבים הראשונים של המלחמה.
מאוחר יותר שוחררו בחלקם הניכר מהיחידות הקרביות והועברו ל”גדודי עבודה”. לימים שוב ניתנה אפשרות ליוצאי בסרביה לשרת בכל היחידות של הצבא האדום. מספר יהודים מהמחנה הקומוניסטי אף השתתפו בהקמת היחידה הרומנית ע”ש טוּדור ולַדימירסקוּ וכן גם בקבוצות פרטיזניות, שהוחדרו לשטחים הכבושים בידי הרומנים.

מספר קטן מבין הפליטים (או “המפוּנים” – כפי שכונו על ידי השלטונות) פנה בתוך ברית-המועצות ליעדים מוגדרים, כמו קרובי משפחה וכדומה. רובם הגדול המשיך לנוע מזרחה בכיווני הרכבות שקלטו אותם, או בהכוונת השלטונות, או בדחקם של גורמי-קיום (כמו רעב, קור וכד’) והתקדמות צבא האויב.
בתחנות הרכבת היו מקבלים בדרך כלל מים רותחים (“קיפיאטוק”) ונוסעים הלאה. בחורף 1941 מרביתם כבר התגוררו בקולחוזים ובכרכים שבאסיה התיכונה, בקאוקז, באזור סבֶרדלובסק ועוד מקומות.
חלקם הניכר של יוצאי בסרביה התפרנסו בדוחק כשכירי יום בעיר ובכפר, כפקידים נמוכים וכרוכלים, להסתגלותם לתנאים הקשים תרמו בלי ספק ניסיונם בעבודות פיזיות לרבות חקלאות, הסתפקות במועט וידיעתם את השפה הרוסית.

המוסדות הממלכתיים והמפלגתיים של מולדאביה הסובייטית לא גילו עניין רב בפליטי בסרביה במקום זה. אם כי”מיוּפֵּי הכּחַ” של מוסדות אלה היו אמורים לסייע לפליטים מבחינה חמרית ורוחנית, הרי רישומו של סיוע כזה כמעט ולא ניכר ורבים אף לא ידעו על דבר קיומו. יעילות יחסית הוכיח “הועד לעזרת יהודי בסרביה” בתל-אביב, שב- 1942 כבר איתר בברית-המועצות קרוב ל- 500 שמות של יוצאי 50 יישובים בבסרביה.
הגולים
גרועים לאין ערוך יותר היו תנאי חייהם של כשנים-עשר אלף היהודים, שהוגלו מבסרביה וצפון-בוקוביבה לקצווי ברית-המועצות בעקבות המאסרים התכופים, שנערכו במהלך הסובייטיזציה ובמיוחד – במבצע ההמוני, שנערך בליל ה- 13 ביוני 1941. 

כמה מאות מהם נאסרו בעוון עבירות כלכליות למיניהן או שנתפשו בשעתו בהברחת הגבול אל רומניה או מרומניה. אך רובם ככולם, בודדים ובעלי משפחות, הוגדרו על ידי השלטונות הסובייטיים כ”יסודות מסוכנים מבחינה חברתית” על פי פעילותם ומעמדם הפוליטי, הציבורי והכלכלי בעבר. ביניהם היו חרשתנים, סוחרים ובעלי רכוש גדולים וכן ראשי הקהילות ומנהיגי המחנה הציוני והבונדאי.
לאלה ולאלה ובמיוחד לאחרונים יוחסו גם האשמות שונות ומשונות כגון ריגול, תעמולה נגד המשטר וכדומה. לאחר חקירות ממושכות, מלוות בעינויים והשפלות, נשפטו רובם על פי סעיף 58 בחוק הפלילי הסובייטי משלוש עד שמונה שנות מאסר במה שכונה “מחנות עבודה לתיקון המידות”. את תקופת מאסרם ריצו בעבודות-פרך בלב הטַייגה בסיביר וברקומות דומים. רק מעטים מהם שרדו בחיים.

גם בני משפחותיהם של האסירים הוגלו למקומות נידחים בקצווי ברית-המועצות וחויבו לגור שם תוך הגבלות חמורות. סבלותיהם של אלה ואלה החלו עוד בדרך, כאשר הובלו בקרונות-משא גדושים ומצחינים ליעדי מאסרם או גלותם. תוך כדי כך, הופרדו ראשי המשפחה מילדיהם, נשיהם והוריהם הזקנים והקשר שביניהם נותק לפרק זמן מסוים אם לא לתמיד. רבים מאוד מהם ובמיוחד הזקנים והתינוקות מתו מרעב, קור ומחלות.
הצעירים והחזקים יותר נאבקו קשות על קיומם בתנאי האקלים והדיור, שלא הסכינו להם. כמו בקרב הפליטים כך גם בקרב הגולים, יוצאי העיירות של בסרביה הוכיחו כוח סבל וכן גם חיוניות רבה. לעזר רב הייתה להם שליטתם בשפה הרוסית.

בזמן המלחמה ולאחריה, כאשר שרידי האסירים סיימו לרצות את תקופת מאסרם או שנהיו נכים, הועבר חלקם למעין מעצר אדמיניסטרטיבי, אשר אִפְשֵר להם לעבוד באזורים מסוימים בעבודות שונות ורק חייבים היו להתייצב יום-יום במוסדות הביטחון המקומיים. חלק מהם זכה להתאחד עם בני משפחותיהם ולימים – אפילו לחזור לבסרביה.
מספר מסוים של בני האסירים והגולים הצליח בדרכים שובות לעקוף את ההגבלות והמכשולים השונים ולרכוש לעצמם השכלה תיכונית ואף גבוהה במוסדות החינוך של סיביר והאזורים האחרים בהם הם גרו. היו גם מקרים ספורים, שבני אסירים וגולים זכו כתוצאה ממאמצים ותחבולות שונות להתגייס לשורות הצבא האדום בזמן המלחמה ואף להשתלב בדרג הפיקודי.

מצב השרידים והחוזרים בשלהי המלחמה
(מרץ 1944 – מאי 1945)

שחרורם של אזורי צפון-מזרח רומניה משלטון הכיבוש הגרמני-רומני החל באמצע מרץ 1944. עד אז הספיקו הכובשים לרצוח בצורות שונות ומשונות כמעט את כל היהודים, שנותרו בשעתו בבסרביה.

מציאות קודרת בהרבה מבחינת השרידים היהודים ומצבם שררה בעיירות בסרביה ובירתה קישינב. זו שוחררה על ידי הצבא האדום רק ב- 24 באוגוסט 1944.
מספר היהודים הניצולים, שנמצאו בתוכה אותו יום – ניתן היה למנות על אצבעות יד אחת. חודש לאחר מכן מספרם כבר הגיע ל- 500 בערך ותוך שנה – לאלפים אחדים. ככל הנראה, רוב שרידי השואה שחזרו מטרנסניסטריה וכן הפליטים ששבו מברית-המועצות, העדיפו להתרכז בעיר הגדולה והמנוכרת, מלהיתקל מדי יום בעיירה בשכניהם לשעבר הלא יהודים, שבימים הקריטיים “עמדו על הדם”, אם לא יותר מכך. תכופות התעוררה מרירות בלב השרידים על השלטונות משום רמיזות ולחישות, שהיהודים נותרו בחיים הודות לשיתוף-פעולה עם הכובשים. כן היו טרוניות על גיוס נמהר של ניצולים לשירות צבאי או שליחתם לעבודה במכרות ה”דונְבַּס” שבאוקראינה.

אט-אט נתעוררה בקישינב פעילות תרבותית כלשהי.
באין מוסדות-ציבור אחרים בלטו, למעשה, בית-הכנסת והקהילה הדתית (“אובְּשְצִ’ינָה”). עוד יותר עלובים היו החיים התרבותיים-חברתיים בערי-השדה ובעיירות. לימים צומצמה בהן גם הפעילות הציבורית-דתית.
אולם למרות חסרונם של מוסדות תרבות וחינוך יהודיים, ואף על פי שגם סופרים יהודים מיעטו ליצור בשפתם מחוסר אפשרויות לפרסם – נשתמרה בבסרביה גחלת התרבות היהודית. הדבר ניכר בשימוש ביידיש וביחס לשפה זו.
אפילו במסגרת מפקד האוכלוסין, שנערך בברית המועצות ארבע-עשרה שנה לאחר המלחמה, הכריזו למעלה ממחצית היהודים50.5%  (מתוך 95,000) ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדאבית, כי שפת-האם שלהם היא יידיש.

 

 

(מקור : פרופ’ דב לוין / משואה, קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כרך י”ח,  ניסן תשמ”ט אפריל 1990 )