יהודי בֶּסַרַבִּיָה תחת השלטון הסובייטי במלחמת העולם השנייה (1945-1940)

בסרביה – ועיקר אוכלוסייתה מולדאבים – הייתה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה חלק מהאימפריה של רוסיה הצארית.

המיעוט היהודי בבֶּסרביה, שמנה למעלה מ- 200,000 נפש (2% .7 מכלל האוכלוסייה) ושהתפרנס בעיקר ממלאכה, מסחר וחקלאות, היה שרוי במצוקה ניכרת מבחינה כלכלית ואזרחית; יחד עם הדבקות בשפות יידיש ועברית נמשכה עדיין בקרבו (ובמיוחד אצל המבוגרים) מסורת השפה והתרבות הרוסית.

כניסת הצבא האדום: תגובות ראשונות
(סוף יוני – תחילת יולי 1940)

בלחץ האולטימטום הסובייטי וטורי הצבא האדום פתחו השלטונות וכוחות הצבא הרומניים שבבסרביה בנסיגה בהולה כבר ב- 28 ביוני,
בקחתם עמם ציוד, מסמכים וחפצים שונים ככל שניתן, תוך כדי נסיגתם שפכו זעמם על היהודים, שניקרו בדרכם ופרעו בהם קשות. משום כך ובעיקר מחמת הסבל הרב, שנגרם ליהודים בעבר הקרוב תחת השלטון הרומני, כניסת הצבא האדום הביאה לתחושת הקלה מסוימת בקרב הציבור היהודי. עם זאת התגובות היו שונות ביותר.
פה ושם התקיפו נערים משולהבים חיילים וקצינים רומניים ופגעו בכבודם.

כן הוחלט לא למסור את הקופה (לרבות כספי הקרנות הלאומיות), אלא לחלק את הכסף לעובדים “כפיצוי בעד שנות עבודתם”. פה ושם השמידו מקצת מהחומר, בחיפזון ובלי כל שיטה, “כמו שפורצת שריפה ואתה נאלץ להציל ואתה לא יודע מה להציל”…

התגובות של היהודים למהפך התבטאו באותם ימים קריטיים גם ביציאה נחפזת, אם לא בריחה ממש, מבסרביה והעיקר מצפון – בוקובינה לכיוון בוקרשט ולמקומות אחרים ברומניה. המדובר בבודדים או קבוצות מסוימות, כגון: חברי תנועות ומפלגות ציוניות, אנשי ציבור, בעלי הון ומפעלים, בעלי קשרים לשעבר עם השלטונות הרומניים, חברי מפלגות רומניות ואחרים, שהיו להם סיבות טובות לחשוש מהשלטון הסובייטי. היו לא מעט מקרים, שהבריחה לא יצאה לפועל בגלל הלשנה מצד חסידי המשטר הסובייטי, שמספרם גאה משעה לשעה. כך קרה ליושבת ראש ויצ”ו ופעילים מרכזיים מ”צעירי ציון”, שכבר שכרו עגלת איכרים, שתובילם לכפר מסוים בגבול עם רומניה.

לאין ערוך יותר גדול היה מספרם של אנשי בסרביה, ששהו משך שנים ברחבי רומניה ועתה מיהרו לשוב למקום הולדתם כל עוד הגבול לא נסגר סופית.
בזרם הגדול יחסית של החוזרים לאזורים אלה השתלבו גם יהודים, שנולדו במקומות אחרים והיו חסידי ברית-המועצות ושעתה ראו לעצמם הזדמנות בלתי חוזרת להגיע כמדינה הנכספת הזו. אם כי הבאים לא הורשו להיכנס על ידי הסובייטים לאזורי שליטתם וחלקם אף נאסר באשמת ריגול והוגלה לסיביר, המשיכו יהודים רבים משני הסוגים הנ”ל זמן ניכר במאמציהם להגיע לאזורים אלה.


הפרט והכלל בצל תהליך הסובייטיזציה
(אוגוסט 1940 – יוני 1941)

ב- 2 לאוגוסט 1940 החליט הסובייט העליון של ברית-המועצות, על סיפוחה של צפון-בוקובינה ביחד עם מחוז חוּטִין של בסרביה לרפובליקה הסובייטית הסוצאליסטית האוקראינית.
במסגרת רפובליקה זו היוו החלקים המסופחים הללו בחלק הדרומי של בסרביה את הערים אקרמאן ואיזמאיל שסופחו למחוזות אחרים באוקראינה.
ואילו חלק הארי של בסרביה אוּחד עם הרפובליקה האוטונומית המולדאבית ומשניהם הוקמה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדאבית עם בירתה קישינב. כך, אפוא, הפכו שני האזורים הצפון-מזרחיים של רומניה לחלק אינטגרלי של ברית-המועצות.
בין היתר התבטא הדבר בסובייטיזציה מואצת, שנמשכה למעשה עד פרוץ המלחמה ביוני 1941. תוך כדי תהליך זה ובעטיו נגרמו תמורות רבות בחיי הפרט והכלל.
ואלה התמורות העיקריות, שחלו בקרב האוכלוסייה היהודית, כפי שבאו לידי ביטוי במישורים הבאים שיפורטו להלן.
המישור האזרחי-פוליטי
לאחר תקופת “בין הזמנים”, בה בלטו יהודים (ובהם אסירים פוליטיים בעבר) בתפקידי ניהול ושיטור, הסתיימו ימי “ירח הדבש” והוחל בשידוד מערכות. 

כבר אז החלה להסתמן המגמה לאייש את התפקידים הבכירים באישים סובייטיים (לרבות יהודים), שבאו מה”מזרח”.
בדרג הבינוני של הפקידות הועדפו אוקראינים ו/או מולְדַאבים ובדרג הנמוך – כל היתר, למעֵט יסודות עוינים למשטר החדש.
כך קרה, שמתוך מספר ניכר של יהודים מקומיים, שהועמדו בתחילה בראש מועצות עירוניות בבסרביה, נותרו על כנם מתי מעט.
מצב דומה שרר שם גם במנגנון המפלגתי: יהודים בודדים, בעיקר אסירים פוליטיים לשעבר, מונו לעמדות אחראיות בשדה הפובליציסטיקה והתעמולה.

אם כי כל ההגבלות, שהוטלו על היהודים בתקופת השלטון הרומני נעלמו, לא מעט סבל נגרם להם גם עתה כתוצאה מהמדיניות האוּניפורמיסטית של המשטר הסובייטי. כך חוסלה, כמעט במחי יד, המערכת הקהילתית הוותיקה על מוסדותיה המגוונים בתהום החינוך, הבריאות והסעד. “וועדת החיסול” בחוּטין עוד הטילה על שישה ממנהיגי הקהילה לשעבר קנס גבוה מאוד כעונש על הוצאת כספי הציבור מן הקופה לשם רישום הקהילה ב”ספר הזהב” של הקרן הקיימת לישראל”.
לא מעט מפעילי הקהילות נאסרו ולימים הוגלו לסיביר. גם פיזור המפלגות ותנועות הנוער שברחוב היהודי לוו במאסרים, חקירות קשות והגליות של פעיליהן.
חלק היהודים הוטרד בעקבות החלפת תעודות-הזהות הרומניות לסובייטיות. אלה, שקיבלו תעודה עם ציון סעיף 39 בתוכה, נאלצו לעקור למקומות אחרים. יהודים רבים מאוד, מעבר לשיעורם באוכלוסייה, נכללו במבצע ההגליה לסיביר ב- 13 ביוני 1941.

המישור הכלכלי – סוציאלי
כשבועיים לאחר סיפוח בסרביה הוחל שם בהלאמת מפעלי-חרושת, בתי-מסחר, בנקים, אחוזות וכו’. מבצעי ההלאמה לוו תכופות בחיפושי-בית ומעצר הבעלים. כמה מהם הועמדו לדין ונשפטו לעונשים חמורים. חנוונים ובעלי עסקים זעירים נפגעו מבולמוס הקניות המופרז מצד חיילי הצבא האדום, שקנו מכל הבא ליד ובמחיר נמוך מאוד מחמת הפרש השערים הגבוה של הרוּבַּל. אף אותם החנוונים והרוכלים, שניסו להמשיך בעסקיהם, נאלצו לחסלם מכובד המסים וכך גם הם הפכו למחוסרי פרנסה ומובטלים מאונס. 

כמו הבעלים לשעבר של המפעלים המולאמים גם הם היו צפויים לשלילת כרטיסי המזון וציון סעיף 39 בתעודת הזהות. לכן רבים מהם התאמצו להשתלב במסגרת עבודה יצרנית או לפחות להשיג עיסוק כלשהו. כך קרה שבעלי- בתים לשעבר או סוחרים וחנוונים עבדו בסבלות, חטיבת עצים וכדומה. היו גם שפנו לעסקי “השוק השחור”. אלה מהם, שנתפסו, הוענשו קשות.

סיכויי פרנסה סבירה והשתלבות במסגרת קואופרטיבית מוכרת (“ארטל”) נפתחו בפני בעלי-המלאכה למיניהם. אלה מהם שהעדיפו לעבוד באופן פרטי מסיבות דתיות ואחרות, גם כן קיבלו מעמד מוכר (“קוסטארניק”).
אחת מאפשרויות התעסוקה הרווחת לצעירים יהודים הייתה ההוראה.
מאות צעירים, גם בעלי השכלה בינונית, עברו קורסים קצרים ומונו כמורים במוסדות החינוך, שנפתחו למכביר בכל עיירה וכפר. צעירים וצעירות יהודים נתקבלו לעבודה גם בבתי החרושת וגם בשירותים ציבוריים. מצבן של משפחות ברוכות-צאצאים שפר, אפוא, כללית, משום שבניהם הבוגרים שימשו מקור-הכנסה. מעטים מבין מחוסרי העבודה קיבלו הצעת השלטונות לנסוע לעבוד במרכז התעשייתי בדונבַּס שבאוקראינה.

המישור התרבותי-ערכי
בבסרביה – שם פעלו קודם לכן 37 בתי-ספר עבריים, הוקמו עתה 11 בלבד. הוראת העברית בוטלה באפס יד: למראית עין היו מכַנסים את ההורים לאסיפת-משאל על שפת ההוראה הרצויה להם, אבל למעשה היו הדברים קבועים מראש. המנהלים של בתי-הספר הובאו בדרך כלל: מאוקראינה וניתנה להם סמכות רבה בעיקר בתחום האידיאולוגי-פוליטי. 

בין היתר השגיחו על תוכן הלימודים ועקבו בקפדנות אחרי הסתגלותם של המורים הוותיקים למשטר הסובייטי. לא פעם דרשו מהם לבלוש אחרי עמיתיהם ולדווח. הסופר יענקל יַקִיר, שהיה מורה בקישינב בבית הספר היהודי מס’ 25, מתאר את מנהל המוסד – יהודי סובייטי, בזו הלשון: “ביום הוא מנהל ובלילה הוא דבר-מה אחֵר”.

בספרי הלימוד היהודיים, שהובאו ברובם מברית-המועצות, הוצנעו בדרך-כלל ערכי היהדות.  השינויים הקיצוניים בשפת הלימודים ובתוכנן וכן האיסור המפורש להיעדר מהלימודים בחגים ואפילו ביום-כיפור, קוממו לא פעם את התלמידים עד כדי תסיסה מעשית והפגנות בוטות.
כמו כן, הצטרפו רבים הם, במיוחד יוצאי תנועות-הנוער הציוניות, לפעילות מחתרתית, שקוימה על ידי כמה מהתנועות הללו ושהתבטאה בלימוד עברית, עיון בספרות ציונית ושירה שירי מולדת. בעיקר שאפו תאי המחתרת להבריח את חבריהם החוצה לשם עלייה לארץ-ישראל.

לפריחה מסוימת ועידוד ממלכתי ניכר זכתה באותם ימים תרבות הבמה היהודית. תוך חודשים אחדים הוקם בקישינב “דער יידישער טעאטער פון דער מאָלדאיוישער ססר” בהנהלתו האמנותית של המחזאי, יעקב שטרנברג.
כמנכ”ל מונה יהודי סובייטי מאודסה. לשתי עשרות השחקנים המקומיים צורפו כמה מהתיאטרון היהודי של בּאקוּ.  ההצגה הראשונה, שנערכה באולם של 1,500 מקומות-ישיבה, הייתה “המכשפה” לאברהם גולדפאדן.
בתחילת קיץ 1941 חויב התאטרון לעקור לעיר בֶּלְצִי, אך הדבר כבר לא יצא לפועל מחמת המלחמה. עד אז הועלו על במה זו שישה מחזות נוספים. פעילות תיאטרלית ביידיש התנהלה גם במקומות אחרים בבסרביה.

סמוך לסיפוח הופצו ידיעות מהימנות על הוצאת מקומון ביידיש. אולם הדבר לא יצא לפועל וקרוב ל- 300,000 היהודים נותרו ללא עיתון בשפתם.
למעטים בלבד הגיע היומון הקִיובי “דער שטערן”. מחמת הטיהור, שנערך בספריות, הורגש מחסור ניכר בספרי קריאה. רק בערים הגדולות ניתן היה לקנות בזול ספרים ביידיש, שהובאו מברית-המועצות. לעומת זאת לא הודפס כאן במשך כל התקופה האמורה אף ספר או חוברת ביידיש. חלק מתוך כעשרים הסופרים היהודים במקום אכן הפסיק לכתוב ולפרסם, בודדים בלבד זכו, שיצירותיהם פורסמו בבמות שונות בברית-המועצות.

למרות הידיעות על היחס השלילי מצד המשטר הסובייטי לדת וכדתיים, כמעט ולא היו מקרים, שרבנים ומשמשים בקודש ברחו ממקומותיהם בערב הסיפוח לברית-המועצות. במהלך הסובייטיזציה אכן נוהל מסע אנטי-דתי חריף ומספַּר-בתי-כנסת הוחרמו. יהודים דתיים ושומרי מסורת סבלו מהאילוץ הכלכלי לעבוד בשבת וכן מהקשיים בהשגת בשר כשר, מצות לפסח וכדומה.
 

(מקור : פרופ’ דב לוין / משואה, קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כרך י”ח,  ניסן תשמ”ט אפריל 1990 )