קהילת קישינאו קישינב – חיי תרבות ורוח בקהילה

 במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774).
כבירת בסרביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818), נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים.
עוד ב-1816 הונחה אבן הפינה לבית הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית הספר החילוני הראשון לילדי ישראל – עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות.

תנועת ה”השכלה” לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.

מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (46% מכלל התושבים) ב-1897.

ב-1900 היו 43% מתושבי קישינב יהודים – אחד האחוזים הגבוהים באירופה בזמן ההוא.

היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי מסחר גדולים, בתי דפוס, מרתפי יין, וכו’.
בשל מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים, צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.

בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק”א, הג’וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסרביה (משנת 1909), הקים “ישיבה” בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה ה – 19 וראשית המאה ה – 20 מספר של 16 בתי-ספר יהודיים – ביידיש ובעברית – ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודים.

פרעות קישינב
בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים, פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד – “בסרבייץ” – בהנהלת פ. קרושוואן.
ואז, כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ”ב בניסן תרס”ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים – ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי כהונה – נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו.

חיל המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד.

הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק.

הסופר הרוסי, לב טולסטוי, הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו (“הבית מס’ 13”), וחיים נ. ביאליק כתב עליו את היצירה: “בעיר ההריגה”.

הסבר על חשיבות פוגרום קישינב ברמה עולמית:

ב – 19.10.1905 וב – 20.10.1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה ניסיון של הגנה עצמית.

אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.

בשנת 1913 נבנה בית הכנסת הקוראלי של קישינב שהיה בית הכנסת הגדול מבין 77 בתי הכנסת של העיר. כיום הוא פועל כתיאטרון עירוני.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנים 1917/18.

תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות – רשמית ובלתי רשמית – ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינר התיאולוגי והפקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית.
ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסרביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה.
לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי.
ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.

כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר, עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים: הגדול בין בתי הספר העבריים היה בית הספר התיכון “מגן דוד” (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם “יבנה”, הסמינר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם: “מן הצד”.

בין שתי מלחמות העולם חיו בקישינב כ-42,000 יהודים שהיוו כ – 36% מאוכלוסייתה.
הם התפרנסו ממלאכה, מייצוא תוצרת חקלאית וממסחר – בעיקר בענף ההלבשה, ועבדו גם בתעשייה – בעיקר בענף המזון.

בתקופה זו פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות, תנועת “החלוץ” שהקיפה רבים מבני הנוער במקום והבונד.

ספורטאים מקישינב השתתפו ב”מכביות” בארץ ורבים מהם נשארו כעולים “בלתי-לגאליים”.

בקישינב גם נדפסו ספרי קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט: “אונזער צייט”, שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת עו”ד מ. לנדאו.

יהודי קישינב נעזרו בקואופרטיבים לאשראי בתמיכת הג’וינט וכן קיימו מוסדות צדקה וסעד, ובהם בתי יתומים, בתי אבות ובתי תמחוי.
מקצת הילדים למדו ב’חדרים’, אך מרביתם התחנכו בבתי ספר יסודיים ותיכוניים ממשלתיים.
אגודת “תרבות” הקימה רשת של בתי ספר בעברית. כמו כן, היו בעיר גימנסיה עברית וסמינר עברי לגננות והתקיימו שיעורי ערב לעברית.

בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסרביה לברה”מ ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר.

להמשך קריאה על גורל יהודי קישינב בשואה – לחצו כאן!

מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.

ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים.

בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעיתון הסובייטי, “איזווסטיה”, נגד מבצע סיני.
על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים.

בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר מצווה וברית מילה, ובית העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על “פשעים כלכליים” וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה”תוקפנות” הישראלית.

להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966, העלתה על הבמה את “הרשל’ה אוסטרופולר”.

ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.

לקראת סוף המאה ה – 20, החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית.
הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.

בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.

גם כיום, קיימת עדיין קהילה יהודית בקישינב.
הרב זלמן אבלסקי, שליח חב”ד, כיהן כרב הראשי של מולדובה עד לפטירתו בשנת תשע”ד, ובהנהגתו הוקמו בית כנסת, מקווה טהרה, מוסדות חינוך ומרכז גמ”ח לרווחת הקהילה.

בעיר קיימים שני בתי ספר יהודים של רשת ‘אורט’ העולמי – אחד נקרא על שם הרמב”ם והשני על שם הרצל.

   (** מקורות: בית התפוצות, יד ושם)