קהילת בראילה – חיי תרבות ורוח בקהילה

בראילה כנמל חשוב על חוף הדנובה נוסדה ב – 1368 ונכבשה ע”י האימפריה העותומאנית ב – 1538.
בראילה הייתה שטח כיבוש עות’מאני המנוהל ישירות על ידם עד 1829, כאשר על פי הסכם אדריאנופול הפכה לנמל של נסיכות ולאכיה.

היהודים בבראילה מוזכרים לראשונה במאה ה-15.
יהודי בראילה היו ממוצא ספרדי והתגוררו בעיקר ב”רחוב היהודים” – שם היו להם בית כנסת ובית קברות.
לאחר שבראילה הוכרזה נמל חופשי ב – 1829, נהרו יהודים רבים מחבלי נסיכות מולדובה אליה.
השלטון המרכזי של נסיכות ולאכיה לא ראה זאת בעין יפה וחלק מהיהודים גורשו.
השלטון המקומי מחה כנגד זאת והיה מעוניין בבואם של היזמים היהודים. ואז, תחת שלטונו של בארבו שטירביי – שליט ולאכיה נפסק גירוש היהודים.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי, גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיוו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה כאשר רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

יהודי בראילה התארגנו בגילדה היהודית ובחרו בישראל בוהור להנהיגם. בוהור נהג להלשין לשלטונות על יהודים מחללי שבת וקנאותו גרמה לחלקם להתנצר.

ב-1862 התרחש פילוג בקהילה היהודית של בראילה בשל סכסוך עם הרב מרגוליס על רקע יוזמת הקהילה לבניית היכל מודרני. באותה העת, בוטל גם המס על השחיטה ומחוסר תקציב נסגר בית החולים היהודי.
בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862.

עם מוסדות הקהילה ועד לשואה נמנו: גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו”לינת-צדק”.

בתקופת שלטון “משמר הברזל” (ספטמבר 1940 – ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש).
סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה”משמר” ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאשי והמרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

לאחר מלחה”ע השנייה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים – ביניהם כאלו שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחה”ע השנייה עלו לישראל.