קהילת באלץ – הקהילה בשואה

הסיפוח הרוסי –

עד לסיפוחן של בסרביה וצפון בוקובינה ביוני 1940 לברה”מ, המשיכו הרומנים במדיניות אנטי יהודית של דחיקת רגלי היהודים מעיסוקים שונים וערעור מעמדם המשפטי. בעקבות חוק “בדיקת האזרחות מחדש” שחוקקה ממשלת גוגה-קוזה בראשית 1938 נשללה אזרחותם של יהודים רבים.

בעקבות הסיפוח לברה”מ של בסרביה וצפון בוקובינה, ב-1940 נכנסו החיילים הסובייטים הראשונים ב-28 ביולי לבלץ. שלא כבשאר כפרי וערי בסרביה, לא פגע הצבא הרומני הנסוג ביהודי העיר.
עוד טרם הגעת הרוסים לעיר, ברחו יהודים עשירים לבוקובינה כשהם מותירים מאחור את בתיהם ורכושם.

בימים הראשונים לסיפוח היה יחס השלטונות ליהודים יחס הוגן, אך עד מהרה הונהגו בבלץ – כמו בכל רחבי בסרביה – סדרי המשטר הסובייטי שכללו הלאמת הכלכלה, סגירה וחיסול של המוסדות הלאומיים והדתיים, סובייטיזציה בחינוך, פירוק המפלגות ותנועות הנוער הציוניות והיהודיות ועוד.

הגימנסיה העברית הפכה לבית ספר ביידיש, מנהל הגימנסיה, רפאל כץ, סולק ונאסר, ולמנהל מונה יהודי מאודסה בשם גירשמן.

באמצע שנת הלימודים החלו לזמן את מדריכי תנועות הנוער לשעבר לחקירות על ידי אנשי הבולשת תוך “בקשה” לשים עין על דברי ומעשי חברינו לשעבר בתנועה ובמידה והם מזיקים ונוגדים לברית המועצות, שכידוע מוקפת קפיטליסטים, טרוצקיסטים, מהפכנים ועוד אויבים למיניהם, היה על התלמידים לדווח בפרוטרוט.

כ – 6 חודשים לאחר הגעת הרוסים לבלץ, החלו מעצרים של מי שזוהו כציונים, עסקנים ו”בורגנים”.
על פי רשימות שהוכנו מראש בידי תנועת הנוער הקומוניסטית המקומית, הוצאו באישון לילה האנשים מבתיהם. נשים הופרדו מבעליהן וילדים מהוריהם.
כולם הובלו לתחנת הרכבת שהסיעה אותם לסיביר.
על הרכבת נתלה שלט “נוסעים מרצון” ובתחנה שבה רוכזו היהודים גם מכפרי הסביבה הושמעה מוסיקה קולנית על מנת להסוות את קולות הבכי. כ – 2,200 איש גורשו, 80 אחוזים מהם יהודים.

יהודים רבים מבלץ נאסרו, נחקרו ולאחר מספר חודשים נשלחו למחנות לעבודת כפיה ברחבי ברה”מ.

לאחר פלישת הגרמנים

ב – 22.06.1941  פלשה גרמניה הנאצית לברה”מ. בכיבוש בסרביה וצפון בוקובינה השתתפו גם יחידות צבא רומניות. בפלישה ספגה העיר בלץ שורה של הפצצות כבדות שהעלו באש שני שליש מבתי העיר, מכוסי גגות הרעפים.

יהודים רבים נהרגו בהפצצות והחלה בריחה המונית מבלץ אל כפרי הסביבה.
בעיר נותרו חולים וזקנים המרותקים למיטתם. הבורחים לקחו איתם מעט מחפציהם ואלה נשדדו מהם על ידי איכרים מקומיים ועל ידי החיילים הרומנים והגרמנים.
מעשי שוד אלו לוו באונס ורצח. בכפרים בהם ביקשו יהודים מקלט נרצחו אלפים מהם.

ב – 07.07.1941 התנפלו כנופיות של איכרים מקומיים על יהודים מבורחי בלץ שהסתתרו בכפר ולאד. הם שדדו, רצחו, היכו את הנותרים והציתו את הבתים בהם שהו.
למחרת, ב-8 ביולי, נתקלה קבוצת חיילים רומניים בקבוצה מבורחי בלץ, 42 מבוגרים ו-8 ילדים. היה זה בדרך בין הכפרים טאורה ווקה (Taura-Veche) וטאורה נואה (Taura-Nouă) . לאחר שהפשיטום, דחפו אותם החיילים לתוך ביצה ואילצום לשכב על פניהם. הגברים נורו והילדים הוכו למוות. שתי נשים ניצלו בידי חיילים גרמנים שהעבירון לבית חולים.

ב-9 ביולי נכבשה בלץ בידי הדיוויזיה הגרמנית ה-11 בפיקודו של הגנרל הגרמני, אויגן פון שוברט ‘(von Schobert) שקבע את מטהו בעיר.
עם הכיבוש חזרו הבורחים מהכפרים הסמוכים על פי הוראת המשטרה הצבאית הגרמנית. 813 מיהודי בלץ (250 גברים, 345 נשים ו-218 ילדים) נשלחו לעבודות כפייה במחנה ג’וּרְג’וּ (Giurgiu) בדרום רומניה.
שאר היהודים רוכזו בחצר בנק “מולדובה” ובחצר בית הכלא.
למחרת היום, ב-10 ביולי, נאספו בפקודת הצבא הרומני 400 מיהודי בלץ שנועדו להיירות. המפקד הגרמני התנגד לכך בטענה שזה יפגע במשמעת חייליו. עקב כך נורו 50 יהודים בלבד.
ב-11 ביולי החלה איינזצגרופה D בפעולותיה בבלץ. מהקבוצה שרוכזה בבנק מולדובה הוצאו עשרה יהודים ונורו בחצר הכנסייה העתיקה בעיר, כנסיית “סובור”. העילה לרציחתם היתה ההאשמה הכוזבת לפיה ירו בחיילים גרמנים.

הגרמנים ציוו על הקמת ועד יהודי בן 12 חברים בראשותו של ברנרד וולטר.
הוועד דאג למזון ולמצב התברואה בשני מקומות ריכוז היהודיים.
ב-15 ביולי בערב הובלו כל חברי הוועד היהודי אל מטה המשטרה הצבאית הגרמנית. הם נדרשו למסור לגרמנים רשימה של 20 יהודים קומוניסטים שיוצאו להורג באיום שאם לא יעשו כך, ייַרו ביהודים ללא הבחנה ובכלל זה חברי הוועד היהודי.
חרף האיום, סירבו חברי הוועד למסור רשימה כזו ונעצרו.
באותו זמן עונו יהודים בחצר בנק מולדובה לעיני בני משפחתם, כיון שברשותם נמצאו חפצי ערך. הגרמנים צילמו את האירוע. לאחר מכן הובאו 44 יהודים שהיו עצורים במרתפי הבנק ובכללם 12 חברי הוועד ונשלחו במשאיות אל מחוץ לעיר.

ברנרד וולטר, ראש הוועד היהודי, הוא היחיד שניצל מהרצח בזכות התערבותם של פקידי ממשל רומניים וראש המשטרה הרומנית אגפה.

ב-15 ביולי הומתו עוד 20 יהודים בחצר הכנסייה בידי גרמנים ושוב בטענת כזב לפיה הרגו חיילים גרמנים.

תחת השלטון הרומני

בסוף יולי 1941 עזבו היחידות הגרמניות ואנשי הגסטאפו את בלץ. מעתה הופקרו חיי היהודים בידי הרומנים.
)הנסיגה החפוזה של יחידות הצבא הרומני משטחן של בסרביה ובוקובינה בקיץ 1940 בעקבות האולטימטום הסובייטי מ-26 ביוני 1940 שימשה עילה לממשל אנטונסקו להצדקת מדיניות החיסול של יהודי בסרביה ובוקובינה בקיץ 1941.
בחודש יולי 1940 הופצו שמועות שיהודים התנכלו לצבא הרומני הנסוג.
בדו”ח מ-4 ביולי 1940 נמסר תחת הכותרת “הפעולה היהודית” כי כנופיות של יהודים בעיר בלץ “שברו צלבי הכנסיות והניפו את הדגל האדום” עליהן; יהודים קומוניסטיים היו אחראיים כביכול גם לרציחות של כמרים, ביניהם כומר פרבוסלבי בבלץ.)

את ההוראות להשמיד חלק מיהודי בסרביה ובוקובינה נתן שליט רומניה יון אנטונסקו. לשם ביצוע המשימה הוא בחר בז’נדרמריה שבפיקוח משרד הפנים ובמנהל האזרחי של הצבא, שנודע בשם פּרֶטוריָה.
לגנרל יון טופור (Ion Topor) שנשא בתואר: “הפקד העליון של הפרטוריה” ומפקד יחידות הז’נדרמריה בשטחים המשוחררים, ניתנו הוראות מפורשות בעניין הטיפול ביהודים, בקומוניסטים ובפקידי ממשל סובייטים שנמצאו בשטחים הרומניים: לשלוח את כל הרומנים והאוקראינים הפרו-קומוניסטים אל הגדה השנייה של נהר הדניסטר, ולחסל את כל בני המיעוטים (היהודים) שבאותה קטגוריה.

את המדיניות הרומנית הוציאו לפועל בבלץ קפיטאן יון גראדו , מאיור פלסקו (Fălescu), מפקד המשטרה הצבאית – דימיטריה אגפה, ראש המשטרה – מאיור מוריה פיליפסקו וסוכן הבולשת – ואסילי ספרנצ’יגלו.
גראדו העביר את יהודי בלץ למחנה שהוקם ביער ראוצל,  12 ק”מ מהעיר. שם הם נכלאו בצפיפות רבה במבנים רעועים שהוקפו גדר תיל וחיילים חמושים הופקדו על שמירתם.
רעב ומחלות היו מנת חלקם ורבים מתו. הם לא הורשו לקנות מזון אצל איכרי הסביבה. ראש העיר בלץ, השופט ארצליאנו, שלח יום יום למגורשים שקי קמח תירס, שמן וירקות.

ב-6 בספטמבר 1941 הועברו כ-9,000 יהודים, אחרוני היהודים מהמחנות במחוז בלץ אל מחנה מרקולשטי ובכללם כ-2,800 יהודי העיר בלץ ממחנה ראוּצֶל.
היה זה מסע רגלי של 40 ק”מ תחת משמר. בדרך לא  ניתן להם מזון והז’נדרמים מנעו מתושבי הכפרים בהם עברו לתת להם מים. הכניסה למחנה לוותה בגזל הרכוש היהודי ודברי הערך שעוד נותרו בידיהם.

בימים הספורים שבין הגעת היהודים למרקולשטי לבין גירושם לטרנסניסטריה,  מעבר לנהר הדניסטר, הם הועסקו בעבודות במחנה ואולצו לעקור מצבות בבית הקברות היהודי כדי לרצף שביל במחנה. העבודה נעשתה תחת מטח של מכות. במחנה מתו יהודים רבים. נערות יהודיות נלקחו בכוח על ידי קציני צבא רומנים. כל התנגדות לאונס הסתיימה בעינויים וברצח.

ב-10 בספטמבר הורה גנרל טופור להתחיל בגירוש יהודי מחנה מרקולשטי לטרנסניסטריה במשלוחים בני 1,600 יהודים כל אחד.
ב-19 באוקטובר 1941 דחה אנטונסקו את בקשתו של וילהלם פילדרמן, מנהיג יהודי רומניה, להפסיק את חיסול יהודי בסרביה ובוקובינה, והצדיק את החלטתו בהתנהגותם בעת נסיגתו של הצבא הרומני בקיץ 1940: “עוד טרם הופעתם של הכוחות הסובייטים, היהודים… מבסרביה ומבוקובינה ירקו על קצינינו, תלשו את כותונותיהם, קרעו את מדיהם, וכאשר יכלו הרגו חיילים באלות: יש לנו הוכחות.” ממשל זה המשיך להצדיק גם לאחר מכן את השתתפותו ברצח יהודי אירופה בנימוקים לאומיים רומניים, ולא הסתמך על האידיאולוגיה האנטישמית של הנאצים.

בסוף אוקטובר החלו הגירושים.
היהודים שולחו בשני כיוונים שונים, האחד דרך קוסאוץ (Cosăuţi) בצפון, והשני דרך רזינה (Rezina) שבדרום. לא נעשו כל רישומים. לפני היציאה מהמחנה נאספו כל התעודות האישיות שהיו בידי היהודים והועלו באש.
השיירות הורכבו באופן שרירותי, ובני משפחה הופרדו בכוח. המגורשים בשיירות נשדדו על ידי המלווים והאיכרים לאורך דרכי הגירוש.
קצב ההליכה נקבע ל-30 ק”מ ביום. לא ניתן לצועדים זמן למנוחה, אף לא לשתיית מים. יהודים רבים נורו או נפלו בדרך. לפני חציית הנהר הם נספרו. חציית הנהר היתה אף היא מלכודת מוות. בצד השני חיכו ז’נדרמים של ממשל טרנסניסטריה שכילו את זעמם ביהודים שהגיעו חסרי כל.

ב-10 בנובמבר 1941 הסתיים הגירוש לטרנסניסטריה של היהודים שנאספו בבסרביה.

בפועל, רוב יהודי בלץ נרצחו: אנשי ציבור, בנקאים, רבנים, מורים ותלמידיהם, סוחרים ועובדי כפיים. גברים, נשים וטף.

(** מקור: יד ושם)