ב-1945 הוקם ארגון קומוניסטי יהודי, ה’וועד היהודי הדמוקרטי’, ובשיטות בלתי מקובלות, באיומים, בהשמצות ובמאסרים, ניסה למנוע את התמיכה הגוברת של הציבור היהודי בתנועה הציונית שהפכה אז לתנועת המונים.
המצב הכלכלי הקשה עורר רצון עז לעלות לארץ-ישראל, אך לא ניתן היה לממשו בגלל מדיניות ה’ספר הלבן’ של בריטניה.
בשנים שאחרי המלחמה העלים הממשל ברומניה עין מיציאת היהודים ואף סייע לה, וזאת בשל המצב הפנימי והרגשות האנטישמיים בקרב האוכלוסייה.
בהעדר רישיונות עלייה, החלה העפלה ו’בריחה’ דרך יוגוסלביה והונגריה, וב-1947 ברחו כ-20,000 יהודים במבצע בלתי מאורגן וספונטני, ‘בריחת הרעב’, שכונה כך בגלל ממדי התופעה שנגרמה בין השאר בגלל המצב הכלכלי החמור של יהודי רומניה.
שנות המלחמה, התחיקה האנטישמית, הגירושים, הפינויים ועבודת הכפייה, גרמו שינוי לרעה במבנה החברתי של הקיבוץ היהודי, ואחרי השחרור לא נוצרו התנאים הדרושים להטבה מהירה.
ממשלות רומניה לא הכירו, כאמור, בחובתן להחזיר את הרכוש שנלקח בצורות שונות מהיהודים ולפצות את היהודים על הנזק שגרמה להם המדינה.
התפקיד הקשה של השיקום נפל כולו על שכם הארגונים והמוסדות היהודים, אך הפתרונות שמצאו לא יכלו לגודל הבעיה.
לארגונים היהודיים ניתן לפעול עד לרגע האחרון, עד לביטול המלוכה ולהשתלטות המלאה של המפלגה הקומוניסטית ב-1948, אך גם ברומניה כבשאר ארצות מזרח אירופה הסתיים המאבק בהריסת כל הארגונים היהודיים המסורתיים.
(*** לקוח מתוך : האנציקלופדיה של השואה בהוצאת יד ושם, ההסטוריה של יהודי רומניה בהוצאת אוניברסיטת ת”א והמרכז לטכנולוגיה חינוכית.)
