אחרי מלחמת העולם הראשונה אולצה רומניה להעניק זכויות אזרח למיעוטים, כולל היהודים, אך אווירת הרדיפה לא נפסקה ואף גברה ההתמרמרות על הזכויות שקיבלו היהודים.
לאחר המלחמה היו ברומניה כ-700,000 יהודים בשטחי רומניה המורחבת.
רק ב- 1920 משהחזירה רומניה לעצמה את שטחיה, היו היהודים זכאים סוף סוף לראות עצמם כ”רומנים”.
האמנסיפציה הכפויה של 1921 לא הייתה ליהודי רומניה אלא הפוגה קצרה בשנאה שהפגינו כלפיהם בני העם הרומני.
בעקבות מלחמת-העולם הראשונה וסיפוח שטחים נרחבים לרומניה – מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, בולגריה, מולדובה, יוגוסלביה וטורקיה, גדל מספר היהודים בה כמעט פי שלושה, ובמפקד ב-1930 נמנו ברומניה כ-757,000 יהודים (4.2% מהאוכלוסייה).
יהדות רומניה בין 2 מלחמות העולם הייתה מורכבת מארבע יחידות נפרדות:
א. הממלכה הישנה
ב. טרנסילבניה
ג. בסרביה
ד. בוקובינה
הממלכה הישנה היא הגרעין שסביבו התגבשה רומניה הגדולה, ועמה הקבוצה שאנו נוהגים לכנות כיום “יהדות רומניה” .
האוכלוסייה היהודית הייתה מפורדת אפוא לארבע יחידות, וכל אחת מהן השתלבה באופן שונה בתוך האוכלוסיות והתרבויות הסובבות.
הבדלים אלה במידת ההשתלבות ובתרבות, ששררו בין יהודי המחוזות החדשים ובין אלה שבממלכה הישנה, הקנו לקהילה היהודית בממלכה הישנה חשיבות מיוחדת.
בין בני העם הרומני לבין היהודים שחיו בקרבם נשמר מרחק ניכר.
שלא כמו אחיהם בארצות אירופיות אחרות, נחשבו בתום מלחמת העולם הראשונה מעטים בלבד מקרב יהודי הממלכה הישנה לאזרחים רומנים.
המעצמות החילו על רומניה את הנהגת משטר המיעוטים שיבטיח את מעמדם וזכויותיהם. ואולם, למעשה לא זכו היהודים בשוויון מלא, והלאומנות הגואה התנכלה לכל המיעוטים ובפרט ליהודים.
בלחץ הסטודנטים הונהג באוניברסיטאות ‘נומרוס קלאוזוס’, השלטונות המשיכו להפלות יהודים לרעה במקצועות שונים, ושירות המדינה היה למעשה סגור בפניהם.
ה’מפלגה היהודית’ שקמה אחרי מלחמת-העולם הראשונה, נלחמה לשמירת זכויות היהודים ולמימושן והיו לה צירים בפרלמנט בבוקרשט, אך הצלחותיה היו מוגבלות.
יחד עם זאת, בין שתי מלחמות-העולם פעלה רשת חינוך יהודית עצמאית ופרחה יצירה יהודית ביידיש, בעברית וברומנית, בספרות, בשירה ובעיתונות.
הציונות הייתה תנועת המונים, ופרחו תנועות נוער ציוניות והכשרות חלוציות.
בשנות ה-30 פעלו ברומניה שני ארגונים אנטישמיים עיקריים: Liga Apararii National Crestine (הליגה להגנה לאומית נוצרית’) ו’משמר הברזל’. לתנועות הללו הייתה השפעה רבה ביצירת הדימוי השלילי של היהודי, בדמוניזציה שלו, בהכנת הצידוק הרעיוני ובהסרת הסייגים לקראת הוצאתו של היהודי מתוך החברה הרומנית.
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ותהליכים בתוך החברה ברומניה עצמה, חיזקו את הופעתן של שתי התנועות האנטישמיות והפכו אותן ממפלגות שוליות נעדרות אחיזה ממשית בחברה הרומנית, לתנועות עם שכוחן גדל משנה לשנה – דבר שהשתקף בתוצאות הבחירות לפרלמנט.
עד לעליית הנאצים לשלטון היו המשטרים בבריטניה ובצרפת מופת לחיקוי. הצלחות גרמניה הנאצית ותגובתן החלשה של הדמוקרטיות המערביות הגבירו את הנטייה למשטר רודני, מה גם שהמשטר ברומניה, מלוכה פרלמנטרית, סבל מפגמים רבים ולא העניק אף פעם חופש פרט, דמוקרטיה והזדמנויות שוות כמו במשטרים הדמוקרטיים במערב אירופה.
אם כן, באותן שנות ה-30, ובייחוד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, גברה בדעת הקהל הרומנית ובכול שכבות החברה ההתנגדות והשנאה ליהודים. בד בבד גברה גם התעניינותה של גרמניה הנאצית ברומניה.
המחלקה למדיניות חוץ של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, מחלקתו של אלפרד רוזנברג, קשרה קשרים עם שתי המפלגות האנטישמיות העיקריות בר’ והשתדלה להביא לידי איחודן.
בהשפעתו התאחדו ה’מפלגה האגררית’ (Paridul Agarar) של המשורר, אוקטביאן גוגה עם ה’ליגה להגנה לאומית נוצרית’ של אלכסנדרו קוזה.
בעקבות האיחוד קמה בסוף 1937 ממשלה אנטישמית, השנייה באירופה אחרי גרמניה, ממשלת גוגה-קוזה.
הקמתה של הממשלה האנטישמית ההיא הייתה הצלחה גדולה לגרמניה, כי מפלגת גוגה-קוזה צידדה בברית עם הרייך השלישי.
(*** לקוח מתוך : האנציקלופדיה של השואה בהוצאת יד ושם, ההסטוריה של יהודי רומניה בהוצאת אוניברסיטת ת”א והמרכז לטכנולוגיה חינוכית.)
