באלטה

לאחר הכיבוש הנאצי יסדו השלטונות הרומניים בבאלטה גטו מוקף גדר תיל – בו נאספו כ – 4,000 יהודים, תושבי המקום ומגורשים מכל רחבי המחוז וממקומות אחרים בטרנסניסטריה.
כ-70% מהיהודים היו בני המקום וכ – 30% מהם היו מגורשים – מהם 18% מבסרביה, 11% מבוקובינה ו – 1% מן הרגאט.
מספרם הגדול של יהודי המקום נובע מכך שרבים מהם אשר פינו את האזור עם נסיגתם של הסובייטים, חזרו מיד, מחשש שהצבאות הנאציים ישיגום.

הגטו נמצא בפרברי העיר.
היהודים שוכנו בבתים הרוסים בצפיפות של כ 50-60 נפשות בחדר אחד. בארבעה מקלטים ציבוריים התגוררו כ – 600 איש. הצפיפות והיעדר כל מיתקני תברואה גרמו להתפשטותן של מחלות מדבקות.
בספטמבר 1941 נשלחו לבאלטה במסגרת עבודת הכפייה, חמישה רופאים יהודיים מהעיר יאשי. לאחר שטיפלו זמן מה באוכלוסייה הנוצרית של העיר, קיבלו רופאים אלה רשות לטפל גם בחולי הגטו.
באמצעות סיוע חומרי ששלחה וועדת העזרה מבוקרשט, נוסד בית חולים עם 15 מיטות, שלושה רופאים ומספר אחיות. לידו נפתח בית מרקחת.
במשך קיץ 1942 הותקן גם בית מרחץ ציבורי. על אף היעדר אמצעי חיטוי כלשהם, השתפר מצב בריאותם של יהודי גטו באלטה ובאביב 1943 כבר לא אירע שם אף מקרה של טיפוס הבהרות.

היהודים מינו וועד בן מספר חברים בראשו עמד מגורש מקישינב שכונה בשם: “ראש הגטו”. נציגם של בני המקום בוועד זה היה דובר עברית.

הוועד אירגן וניהל מספר סדנאות למלאכה בהן עסקו בחייטות, סנדלרות, שענות, ספרות, ייצור כובעי פרווה וייצור סבון. 

הנהלת מחלקת העבודה בממשל טרנסניסטריה אישרה מפעלים אלה, וועדת העזרה בבוקרשט תמכה בהם בכסף, ועבדו בהם בעיקר בעלי מקצוע, אולם נתקבלו לעבודה גם יהודים שלא ידעו את המלאכה.

כולם קיבלו מזון תמורת עבודתם. גם בבית החרושת המקומי ללבד עבדו 590 יהודים שקיבלו בשכרם שתי ארוחות ליום.
מארגן העבודה של היהודים היה עו”ד פאול מוסקוביץ’, קומוניסט חשוב לשעבר מבוקרשט שהועבר לבאלטה ממחנה ואפניארקה.

באזור באלטה היו יחידות צבא גרמניות, רומניות ואיטלקיות.

בעיר עצמה שכן לגיון אחד של ז’נדרמים רומניים בראשם עמד לויטננט קולונל שטפן גאוואץ. עם פקודיו נמנה גם פלורין גינארארו הידוע לשמצה (ע”ע ברשאד). גאוואץ הטיל אימתו על אוכלוסיית הגטו בהמריצו את אנשיו לכל מעשי הרשעות האפשריים.
היה הכרח לשכך את אכזריותו בעזרת מתן שוחד בזהב ובתכשיטים.

ליד הממונה על מחוז באלטה פעל מטעם הגרמנים זונדרפירר פון’ מאנסבאך בתפקיד שהוגדר כ”יועץ חקלאי”, אולם למעשה שימש בעיקר מפקח על הפעלת המבצעים נגד היהודים. בדו”חות שלו התלונן בפני מאנפרד פון קילניגר, שגריר גרמניה בבוקרשט וכן אצל גוסטאב ריכטר, נציגו של אדולף אייכמן בבירת רומניה, על “היחס האוהד אל היהודים” מצד השלטונות הרומנים בטרנסניסטריה.
לגיון הז’אנדארמים נתן לתושבי הגטו תעודות זהות בציון “כלוא בגטו” שהיו חתומות בידי מפקד הז’נדארמים וראש המשטרה המקומית.
הגרמנים באזור נקטו אמצעים נגד התארגנותם של היהודים : הם שלחו קבוצות מאנשי הגטו לעבודת כפייה במסילת הברזל שבסביבות באלטה או אל מעבר לבוג ; משם חזרו אך מעטים.

נוסף על כך מנעו הגרמנים ממושל המחוז לבצע את תכניתו להתקין בניין עבור 550 יתומי העיר והמחוז. רק 168 יתומים מאב ואם מגטו באלטה נאספו ושוכנו בשני בניינים שלא התאימו לתכליתם. וועד של נשים טיפל בילדים אלה ואף הקנה להם מעט חינוך. 300 יתומים נוספים, ששכלו הורה אחד, נשארו אצל הנותר בחיים, וקיבלו את מזונם יחד עם הראשונים, בתמחוי שאורגן מטעם הוועד היהודי.
מלבדם קיבלו מנות אוכל באותו תמחוי גם כ 50-60 מבוגרים מובטלים.

באביב של שנת 1943 ביקרו נציגי וועדת העזרה מבוקרשט בטרנסניסטריה והגיעו גם לבאלטה. באותה השעה נמצאו בגיטו 2,523 יהודים (614 גברים, 1,234 נשים ו – ילדים). היחס המספרי שבין המקומיים ובין המגורשים היה כבתחילת הגירוש. מלבדם נמצאו שם באופן זמני גם  400 יהודי ברשאד  ואובודובקה שעבדו בבית החרושת ללבד.

הנציגים הגדילו את מנת העזרה במטרה להעלות את מספר מנות האוכל המחולקות בתמחוי מ – 500 ל – 1,000 וגם על מנת להביא לגטו באלטה את היתומים היהודיים שנמצאו בקולחוזים של המחוז.

לפי נתונים סטאטיסטיים רשמיים נמצאו בספטמבר 1943 בבאלטה 866 מגורשים, מהם 448 בוקובינאים ו – 418 מבסרביה.

בבאלטה היה בית סוהר בו נאסרו יהודי המקום ומגורשים אשר נמצאו נודדים בדרכים, בשדות, בכפרים או במקומות מחבוא שונים. היו ביניהם גם פרטיזנים.

שוטרים אוקראיניים שמרו על המקום, והתנאים בו היו קשים ביותר, בחדר אחד התגוררו בצפיפות רבה 120 נפשות – גברים ונשים – כשהם כמעט ערומים.

הם קיבלו 200 גרם “לחם” ליום, שלא היה אלא מין תערובת שאינה ניתנת לעיכול. מעולם לא הניחו להם לצאת לנשום אוויר, אלא אם כן מתוך כוונה לירות בהם.

בסוף חודש ינואר 1942 הועברו ניצולי בית סוהר זה לגטו דומאנובקה – בו עבדו בקבורת גוויות היהודים שהושמדו שם.

מחודש מרץ 1942 עד לתחילת שנת 1944 עבדה באזור באלטה פלוגת עבודה מורכבת מיהודי הרגאט וטרנסילבניה, תחת פיקודו של קולונל פטראשקויו.

אנשי הפלוגה עבדו בחטיבת עצי היער שבאזור ובהובלתם.

המכסה היומית הייתה שני מטרים מעוקבים לאיש. אלה שלא הצליחו למלא אחריה, הולקו. המזון היה מרק שעורים או שעועית ודייסת תירס. העובדים היו מדוכאים ביותר. צעיר אחד מן העיר באקאו נפצע ומת.

ב – 18 בנובמבר 1943 הורה הגסטאפו האזורי לירות ב – 83 יהודים מגטו באלטה באמתלה שהשתייכו לקבוצת פרטיזנים. הטבח בוצע במקום בידי הז’נדרמים.

במרץ 1944, ימים מספר לפני כניסתם של הסובייטים, אישרו הרומנים את יציאת המגורשים לעבר הדנייסטר.

3,505 מהם יצאו מיד לדרך, אולם בהיותם במרחק 30 ק”מ מבאלטה, ביער סלובודקה התנפלו עליהם גרמנים אשר עקבו אחריהם, והרגו רבים מהם.

השאר ניצלו בהסתתרם ביער. מאלה שלא הספיקו לצאת את באלטה, נהרגו רבים בידי קבוצות אנשי ס.ס. ששוטטו בעיר.
לפני נסיגתם, כלאו הגרמנים כמה מאות יהודים בבניין אחד והציתוהו. כל היהודים האלה נספו.

ב – 29.03.1944 חזר וכבש הצבא האדום את באלטה.

לאחר המלחמה נשפטו גאוואץ ומטראשקויו בבית דין רוסי ונידונו למאסר עולם.

היהודי, פאול מוסקוביץ’, הואשם על ידי הרוסים בשיתוף פעולה, אף על פי שנהג בהגינות כלפי היהודים שנמצאו בפיקוחו. הוא מת בבית כלא רוסי.

(** מקור: פנקס הקהילות)