יוצאי רומניה לא היו, מעולם, מעצבים של קווי אופנה מודרניים וצרכנים של מותגי לבוש.
בשיכון בו גדלתי, ניתן היה, בנקל, לזהות את יוצאי רומניה, לפי שבקיץ הם התהלכו עם סנדלים וגרביים.
פעמים רבות, הערתי לאבא שלי, שהסנדלים נועדו לאוורור הרגלים ולא הגרביים, אך הערותיי נפלו על אוזניים אטומות.
הארגומנט של אבי התבסס על כך, שבתורה, אלוהים אמר למשה: “של נעליך מעל רגלייך”. את הגרביים הוא לא הזכיר…
בימי הקיץ, עבר אבי ל – “מדי קיץ”, שכללו: גופיה לבנה ומעליה חולצה קצרה מכופתרת, מכנסי חאקי קצרים, גרביים וסנדלים.
חלקם העליון של המכנסיים הקצרים של אבי, התחיל, אי שם, באזור החזה ואילו החלק התחתון הסתיים בברכיים. אין לי ספק, שאילו הוריד אבי את המכנסיים הקצרים שלו, מהחזה למותניים, היו המכנסים הקצרים הופכים למכנסיים ארוכים, לכל דבר ועניין.
מידי קיץ, אחת לשנה, נסענו, אבי ואנוכי, לים.על החוף. בפרץ של אקסטרווגנטיות וחשיפה עצמית, היה אבי מסיר את החולצה המכופרת ומתמסר לקרני השמש כשהוא לבוש, אך ורק, בגופיה, מכנסי חאקי קצרים, גרביים וסנדלים… כך הוא התהלך על החוף.
כל פעם, בשובנו מהים, גילנו שאבי נצרב מהשמש בחלקי הגוף, שלא כוסו על ידי הגופייה, וכך הוא נראה כמו גופיה לבנבנה מהלכת, על רקע כתפיים וצוואר בצבע אדום – שם חדרו קרני השמש.
בימים שאחרי ביקורינו בים, חזר אבי ומלמל ללא הרף: “שורף לי בכתפיים!! שורף לי בכתפיים!!”. או אז, נהגה אמי למרוח על כתפיו של אבי לבניה או אשל, תוך שהקפידה על תאריך התפוקה.
הקושיה מדוע מרחה אמא על כתפיו השורפות של אבי דווקא מוצרי חלב, לא נפתרה מעולם.
דבר אחד היה ברור לי: צו האופנה שהנהיג אבא שלי בים גרם לו סבל רב, בעיקר בכתפיים.
אם באופנה של יוצאי רומניה עסקינן, לא ניתן לפסוח על השכנים שלנו מהקומה הראשונה, בני הזוג סנדו ומוניקה.
סנדו היה מרפא שיניים. ההבדל, בין רופא שיניים, לבין מרפא שיניים, הוא שרופא שיניים לומד רפואה, כ-5 שנים, באוניברסיטה ולאחר מכן, מתמחה מספר שנים בתחום רפואת השיניים; מרפא שיניים – הוא אדם, שרצה ללמוד רפואת שיניים, אבל הדבר לא התאפשר לו בגלל המלחמה, ועל כן, עבר ברומניה קורס של חודשיים ויצא לעבודה.
הקליניקה של סנדו הייתה ממוקמת בחדר אחד, מתוך שניים וחצי החדרים, שבדירתו.
אשתו של סנדו, מוניקה, הייתה האסיסטנטית של סנדו. תפקידה היה להכין לו את הארוחות, לנקות את הבית, לכבס, לגהץ ולשמור, שהשכנים לא יפריעו לסנדו, בין 2 ל-4 אחרי הצהרים. סנדו ומוניקה היו שכנים נוחים ושקטים. מעולם לא נשמעו קולות רמים העולים מדירתם של סנדו ומוניקה, פרט לזעקות הפציינטים של סנדו, שלמדו על בשרם, מה ההבדל בין רופא שיניים, למרפא שיניים.
תרומתם של סנדו ומוניקה לאופנה – התמקדה בפריט לבוש אחד – החלוקים של השניים: בערבי הקיץ, נהגו סנדו ומוניקה לעטות על בגדיהם חלוקים, בצבע בורדו – אדום, אותם הידקו בחגורה מבד, בצבע תואם.
אם לסנדו ומוניקה היו מחלוקות כלשהן, הרי שהשניים, וודאי לא היו חלוקים בעניין החלוקים, ומידי ערב, נראו בשכונה שני חלוקים צמודים, נכנסים לגן, מתיישבים על הספסל, ולאחר כשעה, שבים לאיטם הביתה.
הפעם הראשונה בה הבחנתי, שמעבר לחלוק קיימת גם דמות אנושית, הייתה בהלוויה של סנדו. מוניקה עמדה מול הקבר הפתוח של בעלה, המומה ומנותקת מהמציאות. הבטתי בפניה של מוניקה וגיליתי, לפתע, תווי פנים נאים, שרמזו כי בעבר, היא הייתה אישה יפת תואר.
מוניקה נפטרה כחודש לאחר פטירתו של סנדו. השכנים אמרו, שהיא מתה מצער.
פתאום, חשתי געגועים בלתי מוסברים לשני החלוקים שמאחוריהם עמד סיפור אהבה מופלא וקשר עמוק, שכמותם לא מוצאים בימינו. חום מוזר הציף אותי.
על כנפי הדמיון, תיארתי לעצמי, את המפגש המחודש בין סנדו ומניקה, שם, במרומים. אילו התקיים מפגש כזה, אין לי ספק, כי שסנדו הקורן מאושר היה לוחש ברכות וחום למוניקה:
“מוניקה יקירתי, אני כל כך שמח שהגעת, כל כך התגעגעתי, שאפילו לא איכפת לי, שהגעת בין 2 ל-4 אחרי הצהריים. בואי, אהובתי; קחי את החלוק שלך ונרד לטייל בגן… תאמיני לי, מוניקה, מאז שהגעת, הגן פה – ממש גן עדן”.
