הקהילה היהודית בבוקובינה – דגם קהילתי

בשנת 1774 השתלטה אוסטריה על צפון מולדובה וקראה לחבל ארץ זה בוקובינה.
הם מצאו ארץ רחבת ידיים, שעמקיה ומישוריה הגדולים בלתי מיושבים, מוצפים מי שטפונות.
ארץ חסרת דרכים בין היישובים, הרריה שופעים מי-מעיינות, יובלים מזינים בשפע מים את הנחלים ואת הנהרות המתפתלים בחירוף נפש ובשאון ומציפים את אדמת המישור ויוצרים ביצות.
הממשל האוסטרי איפשר ליהודים בעלי אמצעים ובעלי יוזמה, בעדיפות גבוהה לדוברי גרמנית, לחכור שטחי אדמה גדולים ובלתי מעובדים ברחבי בוקובינה, לנקז את מי השטפונות, לעבד את האדמות ולקבל חזקה עליהן. פליטים יהודים, שביקשו מקלט בבוקובינה מפני רדיפות בארצות שכנות, זכו להיתר ישיבה והתאזרחות בחבל ארץ זה בתנאי שיתיישבו בכפרים ויכשירו את האדמות לעיבוד חקלאי.
בעלי ממון ראשוני פנו במישרין וחכרו בשמם, חסרי הפרוטה  בכיסם יצאו כחוכרים או מנהלי חוות לכפרים הנידחים, מי בשותפות עם בעל ממון יהודי ומי בשליחות פיאודל אוסטרי.

 

בעלי המשקים ניגשו למלאכת הניקוז ותוך מאמצים הנדסיים פשוטים למדי ובהוצאות כספיות קטנות יחסית נחפרו תעלות והמים העומדים נוקזו והוזרמו לנהרות. רבים מבעלי החוות החקלאיות והאחוזות החדשים כשלו, אבל רבים הצליחו ועשו חיל. בעלי האחוזות, חוכריהם ומנהליהם היהודיים הביאו עמם את משפחותיהם, את מורי ילדיהם ואת “כלי הקודש”: שוחט, שהיה גם בעל תפילה ומוהל. עם התבססות המשקים והתרחבות הפעילות החקלאית והתעשייתית גדל מספר המועסקים היהודים. כפועל יוצא קמו עיירות מאוכלסות יהודים בסמוך לאחוזות בכל רחבי בוקובינה ובעקבותיהם קהילות יהודיות.

 

בהעדר דרכים מקשרות בין היישובים – ובאין אפשרות לשנע את התוצרת החקלאית, הוקמה תעשייה לעיבוד התוצרת החקלאית: משרפות יי”ש (יין-שרף) ומשקאות חריפים אחרים, בתי חרושת לסוכר, טחנות קמח ומנסרות לניסור בולי עץ לקרשים לבניית בתי מגורים, לרהיטים  ולמוצרי לוואי אחרים.
בעלי אחוזה למדו לנצל את פסולת משרפות היי”ש כמזון יקר ערך להאבסת בהמות. מנהלי המפעלים והתעשייה ומנהלי הענפים השונים באחוזות היו יהודים לרוב. עם ריבוי המומחים ביישובים החלה האורבניזציה הכפרית.
תחילה שימש בעל האחוזה או מנהלה כ”דבורניק” (שופט וראש הכפר). עם ריבוי התושבים ביישוב ומפעלי תעשייה שלא בבעלות בעל האחוזה קמו מוסדות קהילתיים-אורבניים. בעל האחוזה נדרש להקצות חלקות אדמה לבניית בתים ציבוריים, בתי ספר ובתי תפילה וכן מגרשים תמורת תשלום לבניית בתי מגורים  לתושבים  שנוספו בקצב מהיר לעיירה.

 

כדגם להתפתחות האורבנית בבוקובינה אתמקד בתיאור שמונת כפרים הפזורים בעמק הנהר סירט הקטן: בודהניץ, צ’ירש, דווידני, בנילה, לוורנקה, סוקוליצה, הילצ’ה וקושויה.

 

הכפר בודהניץ (פירוש השם: “לא יהיה ולא כלום”): נכשל בו הניסיון לפתח חקלאות. כל הנסיונות כשלו, האדמה לא הניבה, היא עמדה במשך שנים בשממתה. האיכרים בסביבה ראו את אדמות הכפר כמקוללות ואסרו על בניהם להתיישב בכפר, שהיווה צומת דרכים בין צפון לדרום ובין מזרח למערב. בצומת הוקם פונדק דרכים שנקרא “הפונדק האדום” על שום צבע דלתותיו וחלונותיו.

 

הכפר צ’ירש (פירוש המילה: “דובדבן”): חלק מאדמות בודהניץ הפוריות הולאמו, אחרי סיפוח בוקובינה בשנת 1918 ע”י השלטון הרומני, עליהן הוקם הכפר הרומני צ’ירש. גם הרומנים הבינו, שכדי לבסס את שליטתם בצפון בוקובינה, בה רובה של האוכלוסייה אוקראינים, הם חייבים להביא מתנחלים רומנים ולהקים יישובים בעבורם. הכפר צ’ירש היווה “ראש לשועלים” בתחום ההתנחלות הרומנית בצפון בוקובינה. האדמות הפוריות להקמת הכפר הולאמו מאחוזת אויסלנדר, הן גבלו עם האתר שהועד למשקי המתנחלים. גם שארית אחוזת אויסלנדר סופחה מבחינה מוניציפלית לכפר צ’ירש. רק יהודים מעטים, מנהלי הענפים, גרו בכפר, סמוך למבצרו של בעל האחוזה. הם השתייכו לקהילת בנילה.

 

הכפר דווידני: חלק מאדמות צ’ירש ודווידני פותחו ע”י בעל האחוזה אויסלנדר. האחוזה כללה משרפת יין שרף. המשקה האלכוהולי הופק מתפוחי אדמה ומחיטה שגדלה באחוזה. מנהל ההפקה היה אחד מחמשת האחים שטיין, כולם מומחים באותו תחום וכולם עסקו במקצועם במשרפות היי”ש ברחבי נפת סטרוז’ינץ. בדווידני היתה קהילה יהודית, בית כנסת אחד. בין שתי מלחמות העולם היהודים ביישוב זה המשיכו לעסוק בחקלאות במשקיהם הזעירים, עיקר עיסוקם היה מתן שירותים מסחריים לאוכלוסייה המקומית: אוקראינים, גרמנים ואחרים.

 

בנילה: העיירה הגדולה בעמק הסירט הקטן, מוקפת בכתריסר כפרים זעירים שמבחינה מוניציפלית השתייכו ל”קומונה” (רשות מקומית) בנילה. העיירה השתרעה במישור, בתיה נבנו לשני צידי הדרך הראשית לאורך כל הכפר, כ-5 ק”מ. העיירה גדלה והתרחבה ובמשך השנים נוספה דרך בצורת קשת שנשענה על הדרך הראשית. אני מעיד בוודאות מירבית, שכמעט כל הבתים שנבנו לאורך שתי הדרכים הראשיות היו שייכים ליהודים, להוציא מספר קטן של בתים שבנו בצד הדרומי של הכביש צאצאיהם של המתנחלים הגרמנים מן הכפר הסמוך אוגוסטנדורף. בכל העיירה, במישור, לאורך הדרכים הראשיות היה רק בית אחד של אוקראיני והוא של הכומר שטפנוביץ’. בשנות ה-30 של המאה ה-20 ירדו ממורדות ההרים כמה זוגות צעירים ובנו את בתיהם על הגדה הדרומית של הנהר, על אדמת המדינה. הם התעלמו מחוק המדינה ששתי הגדות הן רכוש הצבור ומיועדות לצרכיו. צעירים אלה עסקו בדיג והיו לספקי דגים ליישוב היהודי. בשנות השלושים התיישבו בעיירה מורים ועובדי ציבור רומנים, אוקראינים ומשפחה ארמנית שבנו את בתיהם בין מעונות היהודים. גם שתי משפחות פולניות, שהקימו תעשיות בשר זעירות, “הסתננו” ובנו מפעליהן ומגוריהן בשכנות קרובה עם בתי היהודים.

 

במחצית הראשונה של המאה ה-19 כל אדמות המישור, המוצפות מי שטפונות, הוחכרו לבעלים יהודים לניקוז ולעיבוד חקלאי.
הם החלו בעיבוד חקלאי, הוספת גידולים חדשים ובניית תעשייה חקלאית.
האחוזה קלטה כוחות עבודה ובמיוחד מומחים ומנהלי ייצור. עקב התרחבות הפעילות באחוזה  נבנתה העיירה.
עובדי האחוזה זכו לחלקות אדמה לצורך הקמת בתיהם בתנאים נוחים. מתיישבים חדשים שבחרו להתיישב בבנילה רכשו את המגרשים אצל בעל האחוזה. רוב המגרשים היו בני שלושה עד חמישה דונם .
גודל החלקה נקבע לפי המצב הטופוגרפי של הקרקע. לצורך בניית העיירה הועברו כ-150 הקטאר מתוך כ-3000 הקטאר שהיו בבעלות האדון מאיר גרוס, בעל האחוזה, שהתגורר כ-10 חודשים בשנה בבירת רומניה, בוקרשט. רק את חודשי הקיץ בילה עם משפחתו בחווילה מפוארת במרכז העיירה, מוקפת בגן עצי פרי שהשתרע על פני מספר הקטרים.

האחוזה נוהלה ע”י משפחת ברכר. אבי המשפחה, יעקב ברכר, יהודי מלומד ומכובד, מעורב בחיים הציבוריים של הקהילה היהודית, מקובל על תושבי המקום: יהודים ונוצרים. בעלי האחוזה בשהותם בחודשי הקיץ בעיירה היו צפונים בחווילתם, עסוקים בקבלות פנים לאורחים רמי מעלה.
אם המשפחה ובתם בת העשרה עברו ברכיבה מדי בוקר את העיירה, סימן שהמשפחה הגיעה לנופש.
בעלי האחוזה היו מנותקים מן היישוב והקהילה. ברכר נחשב בעיני התושבים כבעל בעמיו בכפר, כאיש הכל יכול באחוזה.
לאחר הכיבוש הסובייטי של בוקובינה (יוני 1940) הולאמו החווילה של גרוס ואחוזתו, החווילה הייתה לבית חולים אזורי.

 

באחוזת גרוס, במרוצת השנים, הוקמו מפעלים תעשייתיים לעיבוד התוצרת החקלאית: מנסרה, משרפת יין-שרף ואורוות לפיטום בקר. עיקר מזון ההאבסה – פסולת משרפת הי”ש. במפעלים ובאחוזה על ענפיה השונים הועסקו מאות עובדים בתפקידים מגוונים.
אחוזת גרוס הייתה מקום משיכה למתיישבים רבים ברמות שונות. בעקבות עובדי האחוזה התיישבו תושבים נוספים, בעלי מקצוע למיניהם וכלי קודש. בנילה הייתה לעיירה המרכזית באזור כולו.
סביב לה התפתחו כפרים קטנים ובינוניים, הקטנים סמוכים ומסופחים לרשות הגדולה  והבינוניים – במרוצת הזמן היו לרשויות עצמיות.

לפני מלחמת העולם השניה גרו בבנילה ובכפרים סביב לה כשלוש מאות משפחות יהודיות, כולן השתייכו לקהילה ונשאו בעול קיומה ומוסדותיה הכפופים לה ולנבחריה. אישים ומוסדות שפעלו בניהול, בפיקוח ובמימון הקהילה היו:
* ר’ מרדכי הורוביץ, רב ואב בית דין
* ר’ יעקב וולצר, שוחט ומוהל וחזן באחד מבתי הכנסת
* בית ספר עברי יומי “תרבות” ובו לימדו המורים: חיים אונטיין, גדליה שטיין, לם וכהנא, מורים לעברית ולמקצועות היהדות במשרות מלאות
* שלושה בתי כנסת גדולים ועוד “שטיבלעך” קטנים
* “בית תרבות יהודי לאומי (ציוני)”
* גן ילדים  עברי “בית יעקב” בהנהלתה של הגננת בטי גרטלר
* ישיבה תיכונית לאברכים מעטים של בני המקום ומרביתם מהסביבה* בית מרחץ כולל מקווה
* בית מטבחיים, שרת את כלל האוכלוסייה, למעט שחיטת חזירים
* בית עלמין יהודי
* מוסדות ומפעלים שהופעלו בידי מתנדבים, כגון: חברות קדישא לגמילות חסד; להכנסת כלה; להטמנת מתים
* ועדות למיניהן: חינוך, בנייה ציבורית, תחזוקת מבנים, וועדה פדגוגית.

פעילות ענפה זאת הושתתה על העיקרון, שכל יחידה חייבת לממן את עצמה, למעט רב הקהילה. את עיקר משכורתו מימנו בית הכנסת המרכזי ומתפלליו.

בכפרים הקטנים שהקיפו את בנילה ישבו משפחות יהודיות יחידות, בעלות חוות חקלאיות ועיקר עיסוקן  בחקלאות. חווה חקלאית בכפרים הנידחים השתרעה על 100 ועד 300 הקטר אדמה, חלקה ראויה לעיבוד חקלאי וחלקה למרעה ולגידול עצי פרי. שטחים שלא היו ראויים ליישב קבוצת מתנחלים גרמנים נמסרו לכל דורש שיכול היה להציג בטחונות שיש ביכולתו להכשיר את האדמה לעיבוד חקלאי. בעלי החוות בכפרים המבודדים סביב בנילה היו: יהודים (משפחות: דרוקמן, ברטפלד, סורקיס, רוזנצווייג, גוטסמן); פולנים (משפחת אופולסקי ומשפ’ פוריץ’); ארמנים (משפחת גויאן).

תושבי העיירה לא זנחו את העבודה החקלאית; ליד כל בית בעיירה היתה חלקת אדמה שנועדה לגינת ירק ועצי פרי, בכניסה לבית גינת פרחים. הנשים נשאו בדאגת כיבוד וטיפוח הגינה, הבעלים דאגו לפרנסת המשפחה. הגברים היהודים עסקו בעבודות המפורטות להלן: מנהלי מפעלים וענפי חקלאות באחוזה; פקידים ומנהלי עבודה; רופאים ורוקחים; בעלי מלאכה ועגלונים; יערנים ועובדי מנסרה ובעלים של מנסרות.

 

הכפר לוורנקה: כפר זה שכן בעמק צר מאד בין שני רכסי הרים. בכפר הייתה מצוקת אדמה לעיבוד חקלאי. עיקר פרנסת התושבים הייתה עבודת ייעור. אחד הרכסים המיוערים היה שייך למשפחות רוזנצווייג וגוטסמן, ואילו הרכס מולו למשפחת סורקיס.

 

הכפר סוקוליצה: בעל האחוזה היה פולני בשם אופולסקי. הוא פיתח את האזור כאתר קיט, בנה בית מלון גדול, בסגנון אלפיני – בניין מרהיב ביופיו, שניצב על גבעה בפאת היער שגבל עם אדמותיו. באחוזתו היו מעט אדמות חקלאיות, אבל יערות רבים שהשתרעו על הרים גבוהים סביב הכפר. אחוזתו משכה מבריאים רבים בחודשי הקיץ. הנופש בבית ההבראה שלו כלל טיולים ברגל ביערות, שתיית מים מהמעיינות ששפעו מכל פינה מבין נקיקי הסלעים. חברתו לחיים הייתה יהודיה, המשנה לרוקח בבית המרקחת המרכזי בבנילה.

 

הילצ’ה: מייסד האחוזה היה מיכאל דרוקמן . האחוזה השתרעה על פני 350 הקטר אדמה חקלאית ועוד 300 הקטר אדמת מרעה ורכס הרים מיוער – 1,800 הקטר.
במחצית המאה ה-19 נמכר רכס ההרים לפליקס אדלסברג, סוחר עצים ידוע מצ’רנוביץ, שפיתח את הכפר למרכז של תעשיית העץ שבמרכזה מנסרה, הגדולה בכל האזור.
בשנות ה- 20 גרו בכפר 3 משפחות יהודיות: משפ’ הורן, היערן הראשי, אב ל-8 ילדים , נורה ומת ביושבו לפנות ערב במרפסת ביתו. החשד נפל על סגנו הגרמני, שנתמנה לאחר שהחקירה מצאה שהאיש מת  מכדור “תועה”‘, משפ’ ברל דרוקמן, בעל האחוזה, שנמכרה בסוף שנות ה-20 משום רצון היורשים לעסוק ביערנות, משפ’ לייבוש הבר, בעל חנות מכולת ובית-מרזח שנותר מראשית שנות ה-30 תושב יהודי יחיד בכפר.

 

קושוייה: גם בכפר זה לא היו אדמות חקלאיות. הכפר שכן בין שני רכסי הרים שהיו שייכים למשפחת טוכמן.
ביישוב הזעיר, למרגלות רכס ההרים, הבעלים של היערות בנה מנסרה. 3 משפחות יהודים: דרוקמן, שנפלד ורוזנברג, ממנהלי המנסרה, היו לתושבי הכפר.
האדון טוכמן בנה בקצה הכפר, בשולי היער, בית קיץ מפואר, שמשפחתו העירונית לא כיבדה את רצונו לבלות את חודשי הקיץ בו. הבית הוחכר למלון אורחים בסופי שבוע, שהיה בקיץ מלא עד אפס מקום.

במשך השנים נוצר רצף התיישבותי בין היישובים. רשימת היישובים כאן הינה כדגם של ההתיישבות היהודית בבוקובינה כולה, כחקלאים זעירים, כבעלי חוות חקלאיות, כחוכרים ובעלי אחוזות, כשכירים מנהלים ומפעילים של תעשייה חקלאית, כולל הפקת עצים לתעשיית העץ.