כמו אצל כל משפחה מכובדת ברומניה, גם במשפחתנו כפו על אחותי ללמוד בלט, ועליי – ללמוד נגינה על חליל.
קשה לומר, שכנגן חליל הותרתי משקע אומנותי כלשהוא. אדרבא, אני סבור, שאילו מוצארט היה שומע את נגינתי, הוא היה ולבטח, משנה את שם האופרה שלו מ- “חליל קסם”, לכל כלי נגינה אחר.. ובצדק.
פעם, כאשר ניגנתי באוזני סבא שלי , שהיה מוסיקאי מוכשר, העיר לי סבא הערה שלא הבנתי אז. הוא אמר לי : “נכד יקר, אם תמשיך לנגן חליל עוד 20 שנה – בסוף תהיה חלילן ותיק”..
לקראת עלייתנו ארצה, גבר החשש בלב אימי, שהמכס הרומני לא יאפשר לנו להעביר את החליל שלי אל מעבר לגבול הרומני, שהרי באותה עת, מותר היה להוציא מרומניה רק 60 ק”ג בגדים.
על כן, הגתה אימי מהלך שאמור היה לנגן על נימות נפשם של עובדי המכס הרומנים ולרגש אותם: בעת שהמוכסים הרומנים הורו לנו לפתוח את המזוודות לבדיקה, שלפה אמא את החליל שלי מהמזוודה וציוותה עלי : “יואל- נגן”!!
אנכי , שלא שיערתי בחלומותיי הגרועים ביותר שהפרמיירה שלי, כחלילן, סולן, תהיה דווקא בבית המכס בבוקרסט, התחלתי לנגן לנגד עיניהם המשתהות של אנשי המכס.
המוכס ניגש אלי בעדינות ואמר לי : “לא צריך, ילד… לא צריך לנגן”…לעומתו התעקשה אמא וצעקה לי: “יואל נגן”!!..יואל נגן!! “. המשכתי לנגן.
המוכס אמר לאמא שלראשונה בחיים שלו, ילדים מנגנים אצלו במכס – אבל אמא המשיכה בשלה : “יואל נגן”!!. יואל נגן!!”. המשכתי לנגן.
נגינתי באולם המכס כל כך השפיעה על איש המכס עד כי הוא התעצבן וצעק לאמא: ” גברת, אם הילד שלך ימשיך לנגן, אני מחרים לו את החליל!!”
הפסקתי לנגן והוא לא החרים…כך בזכות כישוריי המוזיקליים והיוזמה של אמא, הצלחתי להעביר את החליל לישראל.
בהגיענו ארצה, התחלתי ללמוד בבית הספר העממי, “זבולון”, בקרית ים – שם פעלה תזמורת מנדולינות שהייתה מורכבת מתלמידי בית הספר.
אושרו של המורה למוזיקה לא ידעה גבולות כאשר נודע לו שלבית הספר הגיע תלמיד, עולה חדש, המנגן על חליל ואף הופיע בחו”ל, בבית המכס של בוקרסט.
המורה למוזיקה ראה בעיני רוחו את תלמידו החלילן, צועד עם החליל בראש התהלוכה, כמו החלילן מהמלין, כשמאחוריו משתרכים נגני המנדולינות.
אושרו של המורה למוסיקה נקטע באיבו, עת שמע לראשונה את נגינתי.
בחרתי לנגן לו את “שיר הערש” של בראהמס, המורכב מכמה צלילים בודדים, אשר מושמע לרוב , על ידי מכוניות הגלידה בפארקים.
כנראה שביצעתי את שיר הערש בכישרון כה רב, עד כי המורה כמעט נרדם…
כשהמורה למוסיקה הקיץ מתנומתו הקלה , הוא טפח לי על השכם ומנה באזני את התחומים המקצועיים האפשריים בהם אוכל לעסוק בעתיד, תוך הפרחת רמז עבה, שהנגינה לא ראויה להיכלל בין התחומים הללו.
שלוש בנותיי המשיכו את השושלת המוסיקאלית המדהימה של הוריהן (אשתי ניגנה על מצלתיים) וכל אחת מהן למדה לנגן על אורגן – דבר שגרם אושר רב למורה שלהן לאורגן, שבזכות בנותיי: החליף אוטו, נסע שלוש פעמים לחו”ל ומימן לבן שלו לימודי אורגן אצל מורה מקצועי …
אני מצפה לראות על איזה כלי ינגן נכדי…
