החינוך הדתי בבוקובינה

מאת: הרב ד”ר מנחם מ. ברייאר

 

אזור זה של 181 מלין מרובעין, חווה תקופת זוהר שהחלה בעיקר תחת שלטון הקיסרות האוסטרית. כשנקרעה בשנת 1775 ממולדובה התורכית וסופחה לאוסטריה, הלכה וגדלה אוכלוסייתה והתרחבו שטחי החיים הרב-גוונים שבו.
לדברי פרופ’ ווילהלם קוש מאוניברסיטת צ’רנוביץ, ידעו תושבי בוקובינה לפתח באופן יעיל חיים אוטונומיים חופשיים של אחדות ושוויון אזרחים בלי הפלייה בין יהודים, רותנים ורומנים.

בצ’רנוביץ הבירה היה ישוב יהודי עוד במאה העשירית, תקופת ההגירה בקרב הכוזרים-היהודים שהקימו ישובים רבים בוואלאכיה, מולדובה, בוקובינה ורייסין.
על מצב היהודים וחייהם שם במאה הט”ז נוכל לראות מתוך ספרי הלכה כ”שו”ת של מהר”ם מלובלין” 1 “שו”ת ב”ח הישנות והחדשות” לה”ר ר’ יואל סירקיש 2, ובס’ “משאת בנימין” .

כצורתה של הגילדה הייתה גם צורת ה”קהל” או קבריאסלה זשידובילור” במאה הי”ז, שביחד עם “טובי העיר” והרבנים דאגו למוסדות הציבוריים והדתיים, הצדקה, וחינוך הבנים.
הללו שמו לחוק את חובת הלימוד ב”חדר” בפיקוחם של גבאים מיוחדים מראשי הקהל. היהודים ברומניה דיברו אז רומנית, וכנראה הייתה זאת גם לשון ההוראה ב”חדר”.
מאז ומתמיד הייתה צ’רנוביץ קהילה יהודית טיפוסית – בה פעלו זרמים שונים, כוחות אבירים בתולדות המחשבה והלך-רוחו של עמנו.

הקירבה להרי הקרפטים ולערי בסרביה ואוקראינה, הפכה את בוקובינה לערש החסידות שצמחה שם בעיקר עם התפתחות השושלת מקוסוב וזו של סדגורה, מצאצאי הצדיק ר’ ישראל מרוזין זצ”ל.
עיירות נעשו בעלות-שם בין לילה בתולדות החסידות הגליצאית והרומנית, ובעיקר באלו שהצדיקים למושב להם כסדיגורה, בויאן, ווישניץ, שהשפיעו אח”כ על ההווי היהודי בקהילות המדינה, ואף שלחו פארותיהם מעבר לגבולות.
אף ההשכלה מצאה לה קן בבוקובינה וצ’רנוביץ הפכה לבית-קבול החסידות וההתנגדות-המשכילית .

ידועה לנו צ’רנוביץ כעיר של חכמים וסופרים, חסידים ואנשי מעשה.
ולמרות החיקוי לעיר וינה והשכלתה הגרמנית-יהודית המתבוללת, חיו להם יהודי בוקובינה חיי שקט ושמרו על שמריהם. ולכן, לזרם הטמיעה המערבית גרמנית במאה הי”ח שחדר לסביבה זו, התנגש רעיון חיבת ציון וההכרה הלאומית של יהודי בוקובינה. אף יצאו מוניטין לצ’רנוביץ באינטליגנציה היהודית המופלאה שלה ובנציגיה היהודיים בפרלמנט האוסטרי ואח”כ בפרלמנט הרומני.

מתוך תעודה כתובה מה-13 במאי 1774, נודע לנו על בניין בית כנסת בצ’רנוביץ בסוף המאה ה – 17, וכבר אז מוצאים אנו בית “תלמוד תורה” גדול בעיקר לבני-העניים מטעם הקהילה.
מצבה הכלכלי העשיר של צ’רנוביץ וסביבותיה שימש כוח כהפיכה ליהודי גליציה ורוסיה שבאו לבוקובינה לשפר מצבם.
המצב הורע בימי הקיסר ז’וזף השני אחרי 1786, כשסופחה בוקובינה לגליציה. ובהינתן “כתב הסבלנות” חויבו היהודים לייסד בית-ספר נורמלי גרמני יהודי ונאסר לימוד התלמוד לנוער. תגובתם של ההורים החרדים למסורת חישלה את רצונם להמשיך ביתר שאת בחינוך הדתי, למרות הקנס והעונש שהוטל עליהם וזרם ה”משכילים” ששמחו ותמכו בגזירת המלכות.

הקיסר ניסה לשבור את האוטוריטה של ה”קהל” היהודי והחליף את ה”חדר” וה”תלמוד תורה” העברי בבית ספר גרמני מטמיע.
אף הוטל על הרבנים לנאום שלוש פעמים בציבור לטובת התיקון החדש ותועלתו החברתית ליהודים.
גזירותיו האכזריות מתוך כפייה של ג’וזף השני זעזעו את החברה היהודית וגרמו לעיצוב דמותה של טשרנוביץ ויהדות בוקובינה לעתיד.
על שנאתם הכבושה של החרדים לקיסר הנאור ולשאיפותיו ה”אנושיות”, ידוע לנו מהספרות החסידית – בה רווחת האגדה האופיינית על מלחמתו המפורסמת של הצדיק רבי לייב שרה’ס מתלמידי הבעש”ט (ת”ץ-תקנ”א) על ביטול חוק החינוך המתבולל לילדי ישראל משנת תקמ”א מטעם הקיסר.

ומעשה שהיה כך היה.
פעם עבר הקיסר ג’וזף השני דרך עיירת ילטשיקוב בפודוליה, מקום מושב הצדיק (משנת תקמ”ט) ונשברו כל צירי אופני מרכבתו.
כעס הקיסר והרגיש שקללת הצדיק התערבה כאן להקניטו, רגז ואמר, שאמנם ימות בקרוב, אולם גם רבי לייב אחת דתו להמית.
לא נח הקיסר עד שהביאוהו לביתו של הצדיק. כשנכנס ולא מצאו, פנה לבני הבית בצעקה, – “תאמרו לו שיבוא, שאיני יכול עוד לסבול ייסורים כאלה, הולך אני למות, אולם גם הוא לא יחיה”.
חזר הקיסר מיד לוינה במרכבתו המתוקנת וגם רבי לייב שב לעת ערב לביתו.
ברם, אך דרכה רגלו על מפתן ביתו, התיימר בצעקה: “אוי לי, כבר נכנסה הטומאה לביתי”. וכשסיפרו לו דברי הקיסר, קרע את בגדיו התאנח ואמר:  “אם נגזר עליי מן השמים, הריני מקבל את הכל באהבה”.
וביום ד’ לחודש אדר ב’ שנת תקנ”א כשנפטר הצדיק רבי אריה לייב שרה’ס, בו ביום מת גם הקיסר.

התקופה שלאחרי כן מסתכמת עם ניצחון החסידים על המשכילים בעיקר בצ’רנוביץ בהשפעתם הגדולה של “חצרות” הצדיקים בבוקובינה.

הודות להשתדלותו של הגאון החסיד רבי חיים בן שלמה, הנודע בשם בעל “באר מים חיים”, חוסלו בתי הספר הגרמניים.
הרב שהיה לפנים אב”ד בקהילות מוהילוב, קישינב ובוטשאני היה ענק בתורה, חוקר הגיוני ובעל מעשה נפלא.
השפעתו הגדולה הייתה גם בבוקובינה; גם בגליציה וגם ברומניה.
תלמידו של הצדיק המגיד רבי יחיאל מיכל מזלאטשיב וגיסו של הרב הצדיק רבי יהושע השיל “הרב מאפטא”, התפרסם רבי חיים מצ’רנוביץ בשם: “איש השבת” הודות לחיבורו, “סידור של שבת” (פאריצק, תקע”ז) ולדיוקו האופייני שהאיר על קהילתו באור קדושת השבת.

בית מדרשו הגדול שנגמר בשנת 1796 שימש למרכז תורה, יראה וחסידות.
הרב חיבר ספרים הרבה ביניהם: “ארץ החיים” ב”ח (צ’רנוביץ, תרכ”א), ובעיקר “באר מים חיים”, ב”ח (צ’רנוביץ, תק”פ-תר”ט), והוא פירוש על התורה שנתקבל בין החסידים כלימוד רגיל לעונג שבת.
רבי חיים עלה ארצה לישראל בשנת 1807 ומ”כ בכ”ה כסלו תקע”ג, במערה בצפת הנקראת על שמו. אמנם זכה הרב ושנים רבות אחריו הקימו בצ’רנוביץ ישיבה על שמו.

בשנת 1833 כיהן בצ’רנוביץ הרב יצחק שמשון בן אביגדור הורביץ-מייזלש, לפנים רבה של זלקווה, ונמנה כאב”ד של מדינת בוקובינה עד שנת 1870.

ואף על פי שלא זכתה צ’רנוביץ לישיבה עד לזמן האחרון, בכל זאת הצטיינה להיות הראשונה ברומניה בעלת דפוס עברי עוד בשנת תק”פ.
משם יצאו לאור אלפי ספרי קבלה ויראה בישראל. (חשיבות מרובה להוצאת “הש”ס הצ’רנוביצי ” בהידור ובנוסח מתוקן שנדפס בשנת 1835).

 

ישיבת באר מים חיים” בצ’רנוביץ
ישיבה זו נוסדה בשנת 1923 בתור ישיבה עירונית בצ’רנוביץ הבירה על שם הגאון חיים טשרנוביצר, רבה לשעבר ורב הגליל הראשון בבוקובינה:
מייסדה של הישיבה היה רבי דניאל שטרנפלד, עסקן צבורי ומו”ל.
בראש הישיבה עמדו רבני העיר, ומספר התלמידים הגיע ל-60.
מוסד זה היה חדש במינו בעיר התרבות היהודית הלאומית, בראש הישיבה עמד הרב קוטאי והוא שכיוון את תכנית הלמודים לתורה ולמידות.
מבין שאר מפעלי החינוך העצמאים בצ’רנוביץהבירה, הייתה הישיבה מעין ביטוי היהדות החרדית לרוח הזמן המודרני. בעיקר מתבלטת הישיבה כשנתחשב עם התסיסה הלאומית להשכלה מודרנית והנטייה בין הנוער היהודי ללימודי-חול בבתי-ספר התיכוניים ובאוניברסיטה שבצ’רנוביץ, הרי זה אפוא, הישג חשוב.
מספר התלמידים גדל אחר כך ל – 100 והלימודים כללו בעיקר ש”ס ופוסקים.
הישיבה התקיימה בעצם עד שנת 1934.
משנת 1936 לפני המלחמה המשיך במפעל ישיבתו הרב משולם ראטה, אבד”ק צ’רנוביץ, כעת בישראל.

כדאי לציין שהחל עם המאה הי”ט, והגירתם של יהודי גליציה ואוקרינה ובוקובינה, תפסה לשון היידיש את מקום הרומנית ויהודים אלה השפיעו הרבה על החיים הרוחניים והחינוך התורני בבוקובינה.

ביוני 1940 סופחה צפון בוקובינה ביחד עם בסרביה לרוסיה הסובייטית ובתוכה גם צ’רנוביץ הבירה. כשנכנסו הרוסים לצ’רנוביץקיבץ הרב מסקולין, הר”ר אלכסנדר זוסיא פורטוגל, מלמדים ורבנים אחדים וסידרם בבתי מדרשות, ביניהם הרב שמחה דרברמדיגר בהקלויז מסדיגוארה, וככה לימדו בחשאי והפיצו תורה למאות תלמידים במחתרת.
הרב היה גם רוח החיים ודאג לתקציב המלמדים ובשנת 1945 כששבו הרוסים לצ’רנוביץ, הציל הרב הנ”ל במסירות נפש יותר ממאה יתומים, והוציאם אח”כ לחירות ולעלייה לא”י.
ככה עבר גם מרכז ציוני-השכלתי זה למאחורי פרגוד הברזל.
שנה אחר כך בפרוץ צבאות רומניה לשוד ורצח בבוקובינה, נפלו גם יהודי צ’רנוביץ בידי התליינים שעשו שמות בגטו העיר.
נחרץ הגורל על יהודי צ’רנוביץ ב-14 לאוקטובר 1941, כשקרונות הרכבת הגדושות גולים, ביניהם האדמורי”ם ממשפחתי, משפחת בויאן הי”ד, המלובשים בגדי יום טוב וספרי-תורה בידיהם, הלכו את דרכם האחרונה.
מבין 50 אלף יהודים שבצ’רנוביץ, גלו הרבה למחנות טרנסניסטריה לסבל איום ולחלאות מוות.
את שיירות הגולים ראיתי ב- 1941 על גדות הדניאסטר בתחנת וולטשינץ-אטאקי, עד-ראייה לגירוש ורצח המוני בין הדניאסטר והבוג.
והנה דברי העיתון הנאצי “פוילקישער ביאובכטר” מאוגוסט 1941 על טשרנוביץ.
“כל העיר היא כבית קברות”.

במוצאי יום הכיפורים תש”ג עברנו דרך צ’רנוביץ בדרכנו למחנה ההסגר שביידיניץ, ועיני ראו בחורבן העיר והגטו היהודי שנאלם לעולמים.

 

ישיבת “בית ישראל ודמשק אליעזר” בוויזניצא עד שנת תרע”ד
כבר אמרנו שרוב הישיבות ברומניה, ובעיקר בגלילות הנספחים לה אחרי 1918, היו פרי רוחה והשפעתה של החסידות שהשתרשה בסביבה זו עוד מימי מחוללה הבעש”ט ז”ל.
ממנה לקחו האדמורי”ם האגר לבית וויזניצה את החלק הארי ביוזמתם להקמת ישיבות. שלושה היו האחים האדמורי”ם בני הה”צ ר’ ישראל זצ”ל, הצדיק מוויזניצא, וכל אחד מהם הקים לו ישיבה אחרת במקום מגוריו.

יחידה במינה ומפורסמת בהשפעתה הרוחנית החסידית בין הרי הקרפטים הייתה ישיבת וויז’ניצה בבוקובינה. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נוסדה הישיבה בימי הה”צ ר’ ישראל זצ”ל מוויז’ניצה מבני בניו של הצדיק רבי חיים מקוסוב.

בישיבה למדו אברכים ש”ס ופוסקים באווירה חסידית בהשגחתו האישית של הה”צ ישראל זצ”ל, ובנו האדמו”ר ה”ר מנחם מנדיל ז”ל.
על ראשית הישיבה ודרך לימודה סיפר לי אבי מורי, הרב משטפאנעשט שליט”א, כעת רב בברונקס.
הוא ביקר בשנת 1913 זמן רב בישיבה וב”חצר” האדמו”ר מוויז’ניצה.
עשרות תלמידים ישבו אז על התורה ועל העבודה, והשתלמו בהוראה.
בכל ערב שבת בהשכמה נבחנו התלמידים על ידי הר”מ רבי מנדילי האגר, בנו של סבא קדישא הה”צ ר’ ישראל זצ”ל.
אודותיו מספרים רבות, ורבים העריכו את בקיאותו הנפלאה בש”ס ופוסקים.
פעם ישב בצוותא חדא עם אחיו, ואבי מורי הרב שליט”א היה מדפדף בשו”ע חו”מ מסימן לסימן ומסעיף לסעיף, ואך היה פותח במלים אחדות ותכף היה ר’ מנדילי עונה לו בעל פה בדיוק הסימן והסעיף הנשאל.
כך התנהלה הושיבה בחסות ה”חצר” ובפיקוחו של הרב ר’ מנדילי שהצטיין אח”כ בנטיעת שיטת החסידות בפלך מרמורש, עד כדי שכנוע המתנגדים והאשכנזים מגרוס-וורדין שהעריצוהו תמיד.

עם פרוץ המלחמה עזב הה”צ רבי ישראל הזקן את וויז’ניצה בשנת תרע”ה והתיישב בגרוס וורדין, קהילה גדולה וחרדית של חכמים וסופרים, שניה בגודלה לבודפשט.
שם הכניס רוח חדשה ותוססת בלב היהודים עד יום הסתלקותו ביום ב’ סיון תרצ”ו, ובנו האדמו”ר ר’ חיים מאיר האגר שליט”א מילא מקומו שם עד המלחמה האחרונה. היום הוא ממשיך במסורת בית וויז’ניצה ומנהל “ישיבה רמה לבית וויז’נציה” בבני-ברק.

הישיבה החדשה בוויז’ניצה 1928-1940
הישיבה מוויז’ניצה, מקום מיוחד לה ברשת הישיבות שברומניה בהיותה הגדולה ביותר בבוקובינה.
מלחמת העולם הראשונה – ממנה סבלו יהודי בוקובינה ביותר, הפסיקה את פעולתה של ישיבת וויז’ניצה מלפנים, ולכן היה צורך בחידוש פעולת הביצור להרמת קרן התורה והדת בבוקובינה. פעולה מוצלחת זו זקופה היא לזכותו של האדמו”ר ר’ אליעזר האגר זצ”ל בן הה”צ ר’ ישראל מוויז’ניצה זצ”ל, שכיהן ברבנות בוויז’ניצה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בשנת תרפ”ג הוציא ר’ אליעזר האגר קול קורא לייסד מחדש ישיבה בוויז’ניצה מתוך עידוד האבות לשלוח את בניהם למקום תורה חדש זה.
עוד בשנה ההיא הונח היסוד לישיבה, והדיין ה”ר דוד שנעבאלג מו”צ מוויז’ניצה נתמנה לראש הישיבה.
בקיץ תרפ”ג התחילה הישיבה במספר של 30 תלמידים – רובם בני בוקובינה.
הללו זקוקים היו אז לאכול “ימים” אצל בעלי הבתים של העיר וכדי למנוע מהתלמידים צער נהמא דכסיפא בכל ימות השבוע, ולהרים גם את כבוד התורה, יצא הרב מוויז’ניצא בקול קורא להקמת חצי בית-תבשיל (מענזא).
התלמידים היו מקבלים שתי ארוחות ליום, ערב ובוקר בתוך הישיבה, בעוד שלארוחת הצהרים נהנו מחסידי בעלי הבתים שבעיר.

עם הוספת 20 תלמידים בשנת תרפ”ה ובהתחשב עם קושי התלמיד להסב על שולחן אחרים – דבר שמזיק לרגש יציבותו וכבודו של חובש התורה, נוסד בית-תבשיל שלם בישיבה – שם קיבלו התלמידים שלוש ארוחות בכל יום.
כן השתדל הרב האגר ושיפר את הסדר ותנאי החיים בפנימית הישיבה.

בשנת תר”ץ מתוך שאיפה להגשים את הכלל “מעלין בקודש”, נוסדה גם פנימייה מפוארת בבניינה החדש של הישיבה.
בנין רחב השייך לחוילה, בעל שתי קומות ועשרים חדרים עם כל הנוחיות המודרניות, המכיל גם אולם רחב להרצאת ה”שיעור” וספריה בקומה העליונה.
כל הבניין מוקף היה גן עצים נהדר על יד “חצר” האדמו”ר ובית מדרשו.
מפעל כביר זה עלה בסכום של 2 מיליון אריות (ליי) והרב האגר יוזמה ומנהלה של הישיבה היה גם החלוץ והמאסף.
הפנימייה שהוקמה בנדיבותם של חיים ופרידה איווטניער מצ’רנוביץ, שעל שמם אף נקראה, חונכה ב-ו’ חשוון תרצ”א. בחגיגה השתתפו הרבה עסקנים, רבנים ואדמורי”ם מבוקובינה ומהגבול הפולני, ביחד עם נציגי הממשלה והדתות.

בשנת תרצ”ד היה מספר התלמידים למעלה ממאה, ורבים לא נתקבלו מחוסר אמצעים. בהשפעת ראש הישיבה הרב א’ שמעון רוזנברג השתנה בשנה ההיא גם סדר הלימוד, המשמעת וההנהגה.

בשנת תרצ”ה למדו בישיבת וויז’ניצה, שנקראת ע”ש האדמורי”ם הה”צ ר’ ישראל ובנו הה”ר אליעזר זצ”ל, 150 תלמידים.
מאפס מקום בבית התבשיל הישן ניגש הרב מוויז’ניצה להקים בנין חדש לשם זה בעל מיתקנים וסדרים חדשים.

ההוצאות לכל חודש הגיעו בשנת תרצ”ה ל-55 אלף ליי.
הכנסות הישיבה באו בעיקר מהמגביות החצי-שנתיות.
גם מ”מפעל הליי” (פרוטה) שכל יהודי היה נותן מינימום של ארי (ליי) לשבוע להחזקת הישיבה, וממפעל “שבת הישיבה” הוא שבת-מברכין לחודש אלול שהוקדש לשם זה. בישיבה הייתה גם חברה משניות להנצחת המתנדבים הנפטרים, וגם נדבתו הרחבה והשנתית של מר מאקס דעלפינער מווינה, שהיה תורם מדי שנה בשנה מכסת הוצאות הישיבה לחודש שלם.
עידודם האישי של האדמורי”ם מבויאן, אטיניע, קאפיטשעניץ, זאלישטשיק, האראדענקא וסאדיגוארה שהיו חותמים על ה”קול קורא” לתמיכת הישיבה עזר הרבה לחיזוק התורה בבוקובינה.

כמו כן, היה קיים אז ברומניה “קרן התורה” – מפעל שהוצע ב”כנסייה הגדולה” הראשונה בוינה ע”י מועצות גדולי התורה להרמת קרן מוסדות התורה.

סדר הלימוד
ראוי להזכיר כאן שגורם חשוב לעיצוב דמותה של הישיבה בוויז’ניצה היה גם סדר הלימוד שלה.
תכנית לימודים פדגוגית, דסורה לכתחילה, הייתה קיימת בישיבה, מוכנה לעשרת החדשים של פתיחת שערי הישיבה ולימוד השיעורים, (חוץ מניסן ותשרי – חדשי החופשה).
בישיבה היו קיימות 5 כיתות “מכינה” – מחלקה מיוחדת להוראה ולסמיכת חכמים. עיקרון הלימוד מבוסס היה על הרעיון של “קנאת סופרים תרבה חכמה”.
ברם, סדר ה”חזרה” שונה. בוויז’ניצה היו לומדים ארבעה שבועות וחוזרים בחמישי, וכן לחודש הבא שאחריו היו באים שבועיים של “חזרה”, שבוע לחזרת הלימוד של החודש שעבר, ושבוע לחזרת הלימוד שלפני חודשיים.
באופן שבזה היו חוזרים על כל לימוד בישיבה ארבע וחמש פעמים.
פעמיים ביום היה ראש הישיבה, הדיין ר’ דוד שנעבאלג, מלמד שיעור עיון משתיים עשרה ועד שתים גמרא ותוספות, ובערב שיעור פוסק.
בכיתות הנמוכות היו מלמדים יום יום גם פרקים בנ”ך, חומש ורש”י, קצש”ע ומשניות. כמו כן, היו בוחנים על שיעורי תורה דעה שיעור פשוט וכדומה – נושאים שלא היו מרצים עליהם.
הבחינות התקיימו שלוש פעמים בשבוע ע”י האדמו”ר הנשיא וראשי הישיבה.
לפני כל בחינה היו כל תלמידי הישיבה מקשיבים לדרשת-מוסר מפי הרב האגר ז”ל.

ההשגחה הדייקנות והאישית על כל תלמיד בישיבה, והמשמעת לדוגמה נתנו לישיבה אווירה של רוממות וקדושה.
אחרי כל חזרה באה “בחינה כללית”, ואחריה ישיבת המנהלים ביחד וועד-תלמידים מצומצם בה עוקבים ודנים על כל תלמיד ותלמיד, על אופן לימודו, יראה, תפילה, הנהגה ושאר הבעיות, ואח”כ הציונים והרשות לעבור מכיתה לכיתה.
עקרוני חינוך ושיטה פדגוגית פעלו בצוותא חדא במוסד בו הטביעו בעיקר היסודות הללו: הכרה יהודית עצמית, השקפה יהודית בחיים ורגש האחריות לכלל ישראל, שלימות, מוסר ומידות.
כל אלו מתוך השקפה חסידית מבוססת על שמחה, התלהבות ואהבת ישראל.
בעיקר הייתה אווירה זו מוחשת בשבת, כשהרבי והתלמידים היו משוחחים בדברי תורה ומבלים השבת בנעימים בלמוד, זמר וריקוד.
מעין אווירה דומה יצרו האחים האדמורי”ם לבית האגר גם בהישיבות שהקימו וניהלו בסערט-בוקובינה ובווישעווע-טרנסילבניה.

כן ניסה הרב מוויז’ניצה ז”ל, כשאר אחיו בישיבותיהם, ללמד לבני הישיבה אומנות והיא אריגת מפות ושטיחים, כדי שיוכלו אח”כ, להתפרנס מיגיע כפם כשיבחרו במלאכה ולא ברבנות. אולם מפאת המשבר הכלכלי ברומניה לא עלה זאת בידו, והניסיון לא החזיק מעמד בראותם שאין עבודה כזו משתלמת בשוק כראוי.

חשיבות יתרה הראויה לציון הייתה לחיבת ציון.
הרעיון שנשתרש בישיבה עד כדי לתת הדף לתלמידים לעלות ארצה לבנות ולהיבנות.
“המוסד שלנו יש לו 150 תלמידים מי”ד עד כ”ה שנה, התלמידים באים מכל חלקי רומניה. מטרת הישיבה היא לחנך את התלמידים ברוח התורה ומסורתנו הקדושה, וגם לתת להם חינוך כללי.
תלמידינו ראויים ומוכשרים להיות רבנים בישראל, הם יודעים כל ענפי היהדות ויכולים לפעול בציבור היהודי כעסקנים.
רבים מתלמידינו הם רבנים בארצנו אבל רבים יצאו להשתקע בארץ ישראל.
יש לנו פנימייה, בית מודרני והגייני בשביל 50 תלמידים והם שוכנים פה חינם, הבית מכיל אולם רחב בשביל הספרייה של 5,000 ספרים.
יש לנו ארבעה מורים ושישה אנשים באדמיניסטרציה, המוסד פתוח עשרה חודשים בשנה. לפני שנים אחדות ערכנו בית מלאכה לאריגת שטיחים אבל מחמת הכישלון הכלכלי בארצנו נאלצנו לסגרו”.

עם כניסת צבאות החיל האדום לבוקובינה מצאו את הישיבה במלוא פריחתה: היו אז כ-150 תלמידים ותקציב הישיבה היה אז 80,000 ליי לחודש.
זה היה ביוני 1940. הישיבה נאלצה להיסגר אחרי עשרות שנות קיום וקול התורה נפסק ונדם.
ב-3 יולי 1941 חזרו צבאות הרומנים לוויז’ניצה והתחילו בהשמדת הקהילה.
רבים מהתלמידים נדדו בגלות ולמחנות טרנסניטריה. ואולם רבים מהם נמצאים היום בארץ.
כפי שמסר לו הר”מ מאגר הרב מווישעווע-ניו-יורק, בנו של הה”צ ר’ מנדילי האגר זצ”ל, נמצאים כעת באמריקה כחמש מאות תלמידים מהישיבות לבית האגר ובמדינת ישראל קרוב לאלף. כולם מתלמידי יוצאי הישיבות וויז’ניצה-סערט-ווישעווער, רבים מהם רבנים ומחנכים בישראל. ואמנם מקום נתבצר לה לישיבת וויז’ניצה ולאחיותיה במדינת ישראל.

בשנת תש”ד עם עלייתם של מאות אברכים ארצה, נוצרה שם ישיבה בבני-ברק ואחרי הסתלקותו של הרב אליעזר ר”מ מוויז’ניצה זצ”ל ב’ אלול תש”ז בירושלים, נמצאת הישיבה בבני-ברק תחת הנהלתו של אחיו האדמו”ר ר’ חיים מאיר האגר שליט”א. הישיבה הוויז’ניצאית בבני-ברק היא כעין מזיגה מ”חוט המשולש” שהיה קיים ברומניה שלפני המלחמה בהנהלתם של שלושת האחים האדמורי”ם לבית האגר בוויז’ניצה סערט-ווישעווע. וכעת ממשיכה כאכסניה של תורה בציון.

הישיבה “בית ישראל ותמכין דאורייתא” בסערט-בוקובינה
הישיבה בעיר סערט הקרובה לצ’רנוביץ בבוקובינה נוסדה ע”י הרב ר’ ברוך האגר אב”ד סערט, אחיו של האדמו”ר מווישעווע ובנו של הה”צ ר’ ישראל האגר זצ”ל מוויז’ניצה שעל שמו נקראת הישיבה, בשם “בית ישראל ותמכין דאורייתא”.
כאחותה בוויז’ניצה מבוססת הייתה ישיבת סערט על רוח התורה והחסידות.
אולם בסוף שנת 1938 ניגש הרב ר”ב האגר, כאחיו בוויז’ניצה ובווישעווע, להגשים רעיונם של חז”ל: “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ” .
בדעתו היה להכשיר את תלמידי הישיבה גם למלאכה וללימוד מקצוע לשם פרנסה וסיפוק עצמי.  לכן השתדל הרב לשלב בתוך תכנית הלימודים בישיבה גם קורסים מיוחדים למלאכות שונות.

ב”קול קורא” ביידיש 12 שהדפיס והפיץ בקהילות הסביבה מוצאים אנו הנימוקים למפעל שכזה, ופרטים על הישיבה הננו מצטטים ממנו בתרגום עברי חופשי.
הרב מראה על “המצב החמור בו נמצא הנוער היהודי מבוקובינה, כשכל מקורות פרנסה סתומים בפניו, ואשר לכן לא ניתנה היכולת לחלק גדול מהנוער שלנו לבקר בישיבות ולהכניס לתוך לבם המאור שבתורתנו הקדושה, ולכן התנכרו כ”כ מתוה”ק ומהיהדות.
לכן החלטנו לפתח בישיבתנו – קורסי מקצוע – לנגרים, חייטים, פחחים ועוד.
ותינתן ההזדמנות לכל תלמיד ללמד מקצוע במשך שלוש שנים, ביחד עם חצי יום של לימוד בישיבה, ולהשתלם בחכמת ישראל.
כבר ניסינו זה הניסיון והצליח ב”ה בידינו. ובכן ניגשים אנו לפתח את המוסד החשוב כל כך במידה יותר רחבה שיוכל לקבל יותר תלמידים.

הישיבה נחלקת לשני סוגים:
1. תלמידים שיקדישו את כל הזמן רק ללימוד תוה”ק.
2. תלמידים אשר ילמדו תורה חצי יום וחצי יום ילמדו אומנות.
באופן שכזה ניתנה היכולת לציבור היהודי הרחב לחנך את בניהם בדרך התורה וכאחת ליצור עבורם מקור-מחיה. ככה נפתחים שערי הישיבה לכל הנוער היהודי אשר ברצונו ללמד מקצוע ולא יכול לכן ללמד בישיבה.
ככה נאחדו יחד תורה ודרך ארץ אשר לדאבוננו, נחשבים לחלק מאתנו כאלו מתנגדים זה לזה. וכדי לתת לכל יהודי הזדמנות להשתתף בצורה קלה ולזכות חלקו בקיום מוסד של כלל-ישראל זה, מוציאים אנו, החל מהיום, רשימה המתחלקת לכל בית יהודי בעד ליי (ארי) אחד לשבוע. ברשימה זו יצוין הזמן בדיוק לנעילת החנויות, הדלקת הנרות, וזמן מוצאי שבת קודש וגם מאמרים יפים ודינים שונים.

קול הקורא מסתיים בהודעה לתלמידים מועמדים שיירשמו עד חוה”מ סוכות ויודיעו את המקצוע בו הם מעונינים בכדי שיתקבלו בהסכמת הישיבה.

הישיבה המשיכה בתכנית כפולה זו, אף קיבלה תמיכה מיוחדת מעיזבונו של פרופ’ וולדימיר חאפקין (1860-1930) אשר דאג למצבם הכספי של הישיבות במזרח אירופה והשתדל לשפר את מצבם.
מעיזבון זה נתמכו הישיבות ות”ת בפולין, גליציה, ליטה, רומניה, הונגריה ועוד, “קרן הישיבות” סייע בעיקר תכנית שכזו בה מלמדים תורה ומלאכה ביחד.
בשנת 1930 נתמנה וועד של ארבעה חברים, ביניהם: ד”ר מארק ווישניצר, אשר בתור מזכיר-ראשי יצא וביקר בישיבות שבמזרח אירופה.

רעיון זה של שילוב תורה ומלאכה נתקבל והפך למשימה חשובה בידי הרבה ראשי-ישיבות ברומניה, ובעיקר בטרנסילבניה, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.
דר. ווישניצר פירסם שלושה מכתבים שקיבל בשנות תרצ”ט-ת”ש מהרב ברוך האגר מסערט ב”תלפיות” מהם משתקף מצב ישיבת מערעט.

הרב מרבה בשבח תכנית יחידה במינה זו של הישיבה בבוקובינה ומצטט דברי חז”ל “כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו לסטות”.
מפאת התכנית הנ”ל נתווספו הרבה תלמידים בישיבה העוסקים בתורה ומלאכה גם יחד, מטעם חוסר “האמצעים החומריים לכלכל ולנהל את המוסד”, הצטרכו להשיב ריקם פניהם של הרבה תלמידים הדופקים בשעריה.

קיים היה בישיבה “בית מלון” ובית תבשיל המספקים מזון ולינה לחמישים בחורים בערך כשההוצאה הכללית עלתה ל-35 אלף ליי לחודש.

ראש הישיבה ומנהיגה הרוחני היה הרב יעקב דוד וויזניצקי, ר’ דוד פערלא מההנהלה
ור’ זלמן שכסיר המזכיר. מספר התלמידים היה קרוב ל-50 והתכנית כללה גמרא ותוספות, פוסקים, ונ”ך.

בשנת 1940, כשפרצו הסוביטים לבוקובינה, נסגרה הישיבה מסערט, אולם חלק ממנה עבר ועלה ארצה.
היום ממשיך הרב האדמו”ר האגר שליט”א בהנהלת ישיבת סערט בחיפה, כאחותה מוויז’ניצה בבני-ברק.

 

 

ישיבת באנילה
בבוקובינה התקיימה ישיבה בשם “ישיבת הרב דק”ק באנילא”.
על הישיבה הזאת שמעתי עוד בהיותי בבוקובינה, מעין ישיבה מחוזית, עליה מוצאים אנו פרטים אחדים במודעת העיתון, “דאס יודישע ווארט” צ’רנוביץ, יום ב’ ער”פ, תרצ”ו,(3/6/1936) ומטעם הישיבה מודיעים:

  1. שעל התלמידים הרוצים להמשיך בהישיבה לקיץ הבע”ל להודיע להישיבה עד לחוהמ”פ.
    על כל תלמיד להביא עמו תעודת-התנהגות ישרה חתומה בידי הרב דמתא.
    3. על כל תלמיד לקבל הסכמת-קבלה להישיבה לפני שיסע לשם.
    4. שכר ההוצאות (שבת בכלל) והלינה הוא 500 ליי לחודש, אין לשלם עבור בחור חוזר.
    5. תלמידים מתמידים בלתי אמידים יתקבלו בהנחה של 300 ל”י לחודש.

חתום בשם הנהלת הישיבה: הרב מרדכי אריה הלוי הורביץ, באנילא-בוקובינה.

מספר התלמידים היה בין 30-40.
המלמדים היו הרב דמתא ובניו.

עם הכיבוש הרוסי נסגרה גם ישיבה זו ואת הרב הר”מ הורוביץ ראיתי אחרי המלחמה בבוקרשט, ממנהיגי אגו”י, בדרכו ארצה ישראל.

 

(** מקור: דעת לימודי יהדות ורוח)