המורה, Tovarasul , כמו שנהגנו לקרוא לו, דיבר, ואני נשענתי קדימה על ספסל העץ, מביט החוצה דרך החלון שלשמאלי. על החלון ירד גשם, (או שאולי היה זה שלג), והרוח נשבה בחוזקה והזיזה את העצים לכל עבר.
בקולו הברור ומתחת לשפמו האימתני, כשהוא מנסה להתגבר על שריקות הרוח, חילק המורה את המשימה היומית.
רכנתי מעל המחברת ורשמתי את פרטי המשימה החדשה. הוא רצה שנכתוב על המשפחה, על חלקיה השונים ועל דמויותיה. הוא רצה על אמא, ועל אבא, ועל סבתא, ועל סבא ועל הדודים ועל כל מי שיש.
Membri familiei, כך הוא אמר, ואני שברתי את הראש כדי להכין את הרשימה, וכדי שלא לפספס אף אחד. אסור היה לאכזב את הטובראש, שהיה גם מחנך וגם מורה לאריטמטיקה, ומורה לספרות, ומורה לכתיבה אך בעיקר – הוא היה המורה הטוב ביותר לשפה הרומנית. מחמאה ממנו יכלה להפוך ילדים לסופרים או לעיתונאים. ביקורת יכלה להחריב בן אדם.
תמיד אהבתי לכתוב, לפזר את המחשבות בעולמות דמיוניים שבראתי תוך דקות אחדות. שיעורי הכתיבה היוצרת היו השיעורים האהובים עליי. בדומה לשיעורי ההיסטוריה, בשיעורי הכתיבה הרשתי לעצמי לנדוד במחשבות למקומות אחרים, לעולמות שכבר מזמן חלפו מן העולם.
הרשתי לעצמי לברוא מציאות אחרת מזו שחיינו בה ברומניה של צ’אושסקו, איפשהו במחצית השנייה של שנות השמונים האפרוריות והלא עליזות בכלל.
הכתיבה נתנה לי לגיטימציה לצפצף על הכללים, על החוקים, על מה שמותר ועל מה שאסור. בכתיבה הרגשתי חופשי ובטוח, יכולתי להתפרע. משום מה, ידעתי שהקומוניסטים לא יחטטו לי במחברות.
אבל באותו יום סגרירי של חורף, כשרשימת בני המשפחה כבר הייתה על הנייר, והייתי כבר בטוח שלא פספסתי אף אחד, הבנתי שאני בבעיה.
פתאום קלטתי שאני תקוע, שאני לא יכול לכתוב את מה שהמורה ביקש.
האסימון נפל, ואני לא ידעתי מה לעשות איתו. מסביבי, חבריי לכיתה רכנו על המחברות ושרבטו במרץ רב. יכולתי לשמוע את העפרונות שלהם מחליקים על הדפים המקווקווים של המחברות, ורק אני לא ידעתי מה לעשות.
החזקתי את העיפרון בפה, רגליי נעו באי נוחות מתחת לשולחן, והזמן עבר.
הייתי חייב להתחיל לכתוב, אבל פשוט לא יכולתי. המשימה שהוטלה עליי הייתה בלתי אפשרית לביצוע. באותו היום, באותו הרגע,
לכתוב על בני המשפחה, על membri familiei – זה פשוט לא התחבר.
חשבתי שהכל קורס, שהכל מתמוטט סביבי ותחתיי. אני, אחד הכותבים הטובים ביותר בכיתה, לא יכולתי להוציא משפט אחד מהעיפרון.
המורה ישב מול שולחנו והתעסק בענייניו. ידעתי שאני חייב לדבר איתו, שאני חייב להסביר לו שאני תקוע, שאני לא יכול לכתוב על המשפחה שלי. ידעתי, אך לא הייתי בטוח איך לעשות את זה. האמת, לא היה לי את האומץ. בכל זאת, ילד בכיתה ב’ או ג’, מה הוא יודע על איך לומר לאנשים מבוגרים דברים שהם חשובים וקשים?! לעסתי בקדחתנות את קצה העיפרון וניסיתי למצוא פתרון.
שאגש אליו, תהיתי. או שבעצם עדיף שארים יד ואבקש את רשות הדיבור, ואז אקום ואספר לו על הבעיה שלי. לא ידעתי מה לעשות. הכל הסתבך לי במח, ואף משפט הגיוני לא הסתדר לי כמו שצריך.
הרמתי את היד. אחרי שניות, המורה הרים את העיניים מן הדפים שלו. “כן”, הוא ירה. “מה אפשר לעזור לך אדוני הנכבד”? קמתי על רגליי ונעמדתי דום.
“תראה”, אמרתי לו, “יש לי בעיה. אני לא יכול לכתוב את החיבור הזה. אני לא יכול לכתוב על כל המשפחה שלי”. המורה בהה בי לרגע וחייך מתחת לשפם. “למה, עם מי יש לך בעיה”?, תהה. “עם סבתא שלי”, עניתי בלי להסס.
“Bunica?”, s-a mirat vechiul pedagog, “dar ce-a patit bunica?”
“Pai sa stiti ca bunica-mea nu e membra, deci nu pot sa scriu despre ea. Ea nu e membra de partid”.
המורה נשען לאחור, ופרץ בצחוק גדול. “שב”, הוא אמר, “שב ותכתוב, אדוני גאון הדור. אחרי זה מתפלאים שאני נותן לך שבע”.
