לפני חמישים שנה לא היו טלפונים בבתיהם של תושבי רומניה ובני משפחתי חסכו זמן רב בכך, שלא דיברו בטלפון.
בשל היעדר אמצעי קומוניקציה, האורחים שביקרו אותנו, הגיעו אלינו בהפתעה, ללא כל תאום מראש, כאשר המשפט השגור בפיהם היה: “היינו בסביבה, אז קפצנו…”.
ביקורי האורחים באותם ימים היו זולים, הן לאורחים והן למארחים: האורחים לא הביאו מתנות, כי היה ספק אם ימצאו אותנו בבית וחבל להוציא סתם כסף על מתנות, (שהרי הביקור לא תואם מראש) ואילו המארחים לא הכינו הכנות מיוחדות לקראת הביקור, מפני שלא ידעו מראש שיבואו אורחים.
רק הדודים שלי הביאו לנו מתנות, כל אימת שבאו אלינו לביקור, כאשר כל המתנות היו עטופות בשכבות של נייר עיתונים.
הריטואל היה קבוע: הדודים מסרו את המתנות לידי אמא ; אמא נהגה לומר: “לא הייתם צריכים”, והאורחים נהגו להשיב: “זה רק תשומת לב”.
כשאמא הייתה פותחת את המתנה (מסירה את נייר העיתונים) היא הייתה נוהגת לומר: “איזה יופי של מתנה; רק היום חשבתי שזה בדיוק מה שחסר לנו בבית, ומחר התכוונתי לקנות את זה”.
בתום הביקור, לאחר שהדודים היו עוזבים, נהגה אמא לאחסן את המתנה שקיבלנו בארון מיוחד, בו אוחסנו מתנות פוטנציאליות – אותן נביא אנחנו, בעת שנבוא לביקור אצל אחרים.
אם הביקור של האורחים בדירתנו התארך יתר על המידה, נהג אבא לקום, במפתיע, ולשאול את אמא במבט רציני : “סלי, איפה המעילים של האורחים?”….
האורחים הבינו מיד את הרמז הדק, לקחו את המעילים והלכו…
בין כל האורחים, שביקרו אותנו, היה דוד איז’ו האורח המאוס ביותר.
איז’ו נהג לומר, שהוא מרגיש אצלנו כמו בבית…. עד כדי כך איז’ו הרגיש אצלנו כמו בבית, שאמא פחדה שהוא ימכור לנו את הבית….
איז’ו ניחן בתיאבון ראוי לשמו, ועל כן, כשהגיע אלינו לביקור, נהג לגמור את כל המזון שהיה בבית.
לעיתים, איז’ו אף ביקש ללון אצלנו יום יומיים…. ולרוב הוא ישן במיטה שלי…
למרבה הצער, איז’ו נחר באופן מחריד, ואני המסכן שילמתי – את תג הנחיר.
מהחשש שאיז’ו יבקר אותנו, ביקור פתע, פיתחנו בבית – “נוהל איז’ו”:
כל פעם, שמישהו נקש בדלת, הורי ואנוכי התקרבנו לדלת. מאחר ובאותם ימים לא הייתה עינית בדלת, ולא ניתן היה לראות מי הנוקש, היה עלי לשאול: “מי זה?”. אם התשובה הייתה: “איז’ו”, היה עלי לומר, שההורים לא בבית ואני לא יודע מתי הם יחזרו, אבל זה בטח יהיה מאוחר.
יום אחד, שמענו נקישה בדלת. על פי “נוהל איז’ו” שאלתי: “מי זה?” הקול מהצד השני של הדלת ענה: “זה איז’ו”.
עפ”י הנוהל , אמרתי: “ההורים לא בבית והם יחזרו מאוחר”.
איז’ו, התחמן לחש אמר מעבר לדלת: “תפתח לשנייה”.
באותו רגע הושלך הס בבית. בלית ברירה, ההורים ברחו לחדר השינה, סגרו את דלת חדר השינה ואנוכי פתחתי את דלת הכניסה.
מולי עמד איז’ו שאמר לי בעיניים נוצצות: “אם הגעתי מיאסי לבוקרסט, לא יכול להיות שלא אפגוש את ההורים שלך… הם לא יסלחו לי אם ידעו שהייתי בסביבה ולא באתי”.
איז’ו כהרגלו, נכנס למטבח והחל לחמם את ארוחת הערב שלנו… אחרי 5 דקות לא היה זכר לארוחת הערב.
לאחר 3 שעות, כשאיז’ו היה שבע, דאג לארוז לעצמו כמות לא מבוטלת של פרודוקטים מהבית שלנו, עזב איז’ו – לדרכו, בהותירו משפחה רעבה וכעוסה.
הורי יצאו, אט, אט, מחדר השינה, הלומי קרב, בתום 3 שעות של ויפאסנה, בהן לא הוציאו הגה בחדר השינה.
לימים, כשעלינו ארצה, נשאלו הורי, אם ברומניה הם היו “אסירי ציון”.
אבי השיב בחיוב, בהתכוונו לביקור של איז’ו. ..
