ככל שהורינו מזדקנים, כך גובר הצורך שלהם לתשומת לב, ויורד סף ההיעלבות שלהם כאשר לא מעניקים להם תשומת לב…
באחד הבקרים, בערוב ימיה של אמי, ז”ל, התקשרתי אליה בשעה שבע בבוקר והדיאלוג שהתפתח היה בערך כך:
אני: “הלו, אמא?”
אימא: “מי זה?”
אני: “מה זאת אומרת – מי זה? – מי עוד קורא לך – אימא, חוץ מהבן שלך?”
אימא: “כן… כן… הבן שלי… הבן ששכח שיש לו אימא..”
אני: “למה שכחתי שיש לי אמא?!”
אימא: “כי היום עוד לא התקשרת” –
אני: “אימא, עכשיו רק שבע בבוקר!!”
אימא: “אני משעה שש ליד הטלפון… מחכה, שאולי הבן שלי יתקשר לשמוע מה שלום האימא שלו”.
אני: “קרה משהו?”
אימא: “כן, בטח שקרה: עברתי על מצב החשבון של הרנטה שלי מגרמניה והגנבים מהבנק הורידו לי 15 ₪ יותר מידי, עבור עמלות”.
אני: “טוב, אימא, אז מה עושים עם המידע הזה?”
אימא: “אתה עורך דין. תגיש תביעה”.
אני: “את רוצה שאני אגיש תביעה על 15 ₪?! אני אתן לך 15 ₪ והעניין סגור”.
אימא: “כן, כן… הבנתי… זה הבן ששכח שיש לו אימא…”
למען גילוי נאות, אציין שדווקא הענקתי לאימא שלי טיפולים משפטיים שוטפים.
בערוב ימיה, סירבה אימא לעבור לדיור מוגן והתעקשה להישאר בדירתה.
לבסוף, הסכימה אימא, כפשרה, לאפשר לאישה ערירית, להתגורר כדיירת באחד החדרים בדירתה, על מנת לסייע לאימא בשעת מצוקה.
עם כניסתה של הדיירת הראשונה לדירתה של אימא, ניסחתי הסכם שכירות מפורט ומקיף בין הדיירת לבין אימא – עליו חתמו השתיים.
כעבור שבוע, ביקשה אימא לסלק את הדיירת הראשונה, כי לטענתה, היא גמרה לה את כל האוכל שהיה לאמא בפריג’ידר. החלפנו את הדיירת הראשונה בשנייה, וערכתי הסכם חדש עם הדיירת השנייה. כעבור שבועיים, ביקשה אמא להחליף גם את הדיירת השנייה, כי יש לה חבר והיא עלולה להביא מחלות הביתה.
החלפנו גם את הדיירת השנייה בשלישית וברביעית ובחמישית וכן הלאה….
בזכות אימא הכרתי את כל הנשים העריריות בפתח תקווה.
בכל הסכם חדש, שערכתי עבור כל דיירת חדשה, הוספתי סעיפים מעודכנים, הקשורים למגרעותיה, ליקוייה ואורחות חייה של הדיירת האחרונה, שהוחלפה. בסופו של דבר, טפח הסכם השכירות ל- 25 עמודים ואין לי ספק, שהסכם השלום עם הפלסטינאים, יהיה קצר יותר.
בשלב מסוים “נשבר לי” ומסרתי לאימא נוסח של הסכם שכירות סטנדרטי, ללא פרטים. בהסכם הסטנדרטי, פרט לזכות לנשימה חופשית (ללא נחירות) שהוענקה לדיירת הפוטנציאלית, לא קיבלה הדיירת, כל זכות אחרת.
הנחיתי את אימא, למלא, כל פעם, בהסכם הסטנדרטי את הפרטים של כל דיירת חדשה שתגיע.
אימא נעלבה מיד מהתנהגותי ופירשה אותה, כאי רצון מצידי להקדיש זמן לעריכת הסכמים ספציפיים עם כל דיירת ודיירת ופלטה במרירות: “כן… כן… זה הבן ששכח שיש לו אימא”.
מודל החיקוי האולטימטיבי של אימא, שסימל בעיניה את שיא המסירות והנאמנות של בן לאימו, היה יוסי לוי, הבן של השכנה בבניין של אימא.
שוב ושוב נהגה אמא למלמל באוזני: “איזה מזל יש לגברת לוי, היא נפגשת עם הבן שלה – יום, יום ..”
“נכון, אימא”, הערתי, “אבל יוסי לוי הוא גרוש, מובטל, שגר אצל אימא שלו וחי על חשבונה כבר 10 שנים”.
“תמיד אתה רואה את הצד השלילי…”, השיבה אימא בכאב, “בשבילי – מה שחשוב זה שגברת לוי פוגשת את הבן שלה, כל יום, ולא חשוב איפה הוא גר… רק הבן שלי שכח שיש לו אימא…”
האמת, שלרגע לא שכחתי שיש לי אימא. לדעתי, גם אימא ידעה זאת.
מאז פטירתה, כל אימת שאני מגיע לפתח תקווה, אני עולה לקברה, מדליק נר זיכרון, מעדכן אותה ביחס לילדיה, נכדיה וניניה, מבקש ממנה שתשמור עלינו מלמעלה, וחוזר לעיסוקיי הרבים – שבגינם “שכחתי שיש לי אימא”…
