כשנכנסים לחדר השינה שלו, הדבר הראשון שקופץ לעין הוא הטריקולור הרומני. מעל המיטה הזוגית תלוי דגל ענק: אדום, צהוב, כחול.
הדגל הזה – שאותו אני מכיר כבר שנים רבות, הוא חלק בלתי נפרד מההוויה האמריקנית שלו, מהחיים המשותפים שלו עם זוגתו האסייתית, חלק בלתי נפרד מהחיים שלו כרופא בארצות הברית.
ג׳ הוא חבר הילדות הטוב ביותר שלי. הוא חי בניו יורק, בקרוב מסיים התמחות, בקרוב מתחתן, בקרוב אבא. אנחנו מכירים מאז כיתה א׳ ברומניה. היינו בני שש ורבע, ילדים קטנים ושמחים בטרנסילבניה, חסרי דאגות וחסרי טרדות. למדנו לכתוב, ולקרוא, ולנגן בפסנתר ובחורף החלקנו על הקרח ושרנו במקהלה של בית הספר.
בגיל 11 משפחתי ואני עלינו לארץ. ג׳ נשאר ברומניה.
לאורך השנים החברות בינינו התהדקה. מכתבים, שיחות טלפון, ביקורים שנתיים שלי שם, טיולים בהרים והרבה חוויות של צעירים מתבגרים.
בגיל 18 אני הלכתי לצבא, והוא, ג׳, הלך ללמוד רפואה בקלוז׳.
ביקרתי אותו גם שם, והוא היה מאושר. חייו הבוגרים החלו.
הוא היה עצמאי ומאושר, יצא מן הקן החמים של הוריו ושל סביו בבאיה מארה. ואז, יום אחד, בהפתעה גמורה, הוריו הודיעו לו שזהו זה, הגורל דפק בדלת. הם הודיעו לו שהם זכו בהגרלה של הגרין קארד. תוך כמה חודשים ארזו הכל ונסעו, וג׳ החל את לימודיו מחדש בפלורידה ובמקביל עבד בכמה עבודות מזדמנות. הקשר שלנו, כמובן, נמשך. הוא אפילו התהדק.
שיחות טלפון, אימיילים, אינטרנט. בחודשים הראשונים שלו באמריקה דיברנו כל יום. הוא היה בודד.
בשיחות הארוכות שלנו הוא דיבר הרבה על רומניה, על המחשבות שלו לשוב לשם ולסיים את לימודי הרפואה בקלוז׳. הניתוק היה לו קשה מנשוא.
אני עזבתי את רומניה בגיל 11, ואילו הוא בגיל 21. הבדל מהותי, ללא ספק, והמעבר למדינה חדשה קשה בגיל הזה פי כמה וכמה. ג׳ היה קרוע.
ליבו רצה לחזור. הוא לא מצא את עצמו בפלורידה, לא מצא את מקומו בין האמריקנים הכל כך זרים לו. לבסוף, הוא הכניע את הלב, השלים את לימודיו בארה״ב, והפך לרופא מומחה. לאורך השנים קיימנו מאות אם לא אלפי שיחות. אנחנו נפגשים כמה פעמים בשנה, פעם בתל אביב, פעם בניו יורק, פעם ברומניה. ג׳ לא מצליח להשתחרר ממנה. היא בכל נימיו.
הוא רואה כדורגל רומני, צופה בקולנוע הרומני העדכני, שומע מוזיקה מרומניה וקורא אתרים רומניים. הוא מתקלח עם היפ הופ רומני ברקע, מכיר את המילים בעל פה. איתי הוא מדבר רק רומנית, והוא לא מפסיק לחשוב איך למצוא דרך לחיות חלק מחייו ברומניה. בקיצור, הילד לא נרפא. הוא מכור. הוא מתגעגע.
אפשר להוציא אותו מרומניה, אבל אי אפשר להוציא את רומניה ממנו.
״אתה חייב״, הוא אומר לי מידי פעם, ״ללמד אותי איך אתם עושים את זה. אני חייב ללמוד איך לאחד את הרומנים בארה״ב. אני מסתכל על הארגונים היהודיים או הציוניים או הישראלים, וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.
החיבור, הקשר החם, הפעילות. ניסיתי לעשות את זה בעבר ולא הצלחתי.
הרומנים לא רוצים לשתף פעולה״.
כן, גם אחרי כל השנים האלה בארה״ב, ג׳ רוצה לאחד את הרומנים, לצקת בהם גאווה, לגרום להם לפעול יחד כקבוצה. סיפרתי לו על א.מ.י.ר. ועל הכנסים של הארגון. סיפרתי לו על הפוסט הראשון שכתבתי כאן ועל הבושה הרומנית.
“כן״, אמר, ״אני מכיר את זה. כשסיפרת לי על זה בעבר, לא האמנתי לך. מאז שאני חי באמריקה, אני מבין על מה אתה מדבר. אז תלמד אותי איך אתם עושים את זה ותעזור לי?!״
הלוואי. הלוואי שידעתי.
