קהילת פרומושיקה – הקהילה בשואה

יחסי השכנות בין היהודים לשכניהם הנוצרים היו טבים והדבר בלט בזמנים הקשים שפקדו את יהודי העיירה.
בימים המעטים של ממשלת גוגא-קוזא, ממשלה אנטישמית שעלתה לשלטון בסוף דצמבר 1937 וכיהנה כשישה שבועות, אירעו פרעות בכפרי הסביבה. יהודי הכפרים מצאו מקלט אצל יהודי העיירה ורק אחרי נפילת הממשלה חזרו לבתיהם.

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו וכלל בממשלתו את חברי “משמר הברזל”. (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). בעיירה עצמה לא היה קיים סניף של המפלגה אבל הגיעו אליה “לגיונרים” (כינוים של חברי המפלגה) מהארלאו (HARLAU), עיר סמוכה, ובעזרת כמה מקומיים עצרו יהודים, סגרו אותם במרתף של מועצת העירייה ועינו אותם. התערבות של אנשי ממסד מקומיים, ראש הז’אנדארמים ורופא העיירה, הובילה לשחרור האסירים. בכל זאת הספיקו הפורעים לשדוד את הרכוש היהודי.
בינואר 1941 פתח “משמר הברזל”, שרצה לרכז בידיו את השלטון, במרד נגד אנטונסקו. המרד דוכא ואנשי המפלגה המורדת הורחקו מן הממשלה.

במאי 1941, חודש לפני פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, שוכנו חיילים גרמנים, שהגיעו לעיירה, בבתי היהודים. עשרה ממנהיגי הקהילה נשלחו כבני ערובה לבוטושאן, עיר צפונית לעיירה, ושם נעצרו בבתי הכנסת יחד עם מנהיגי קהילות אחרות מן הסביבה. באותו זמן הגיעו לעיירה יהודים שגורשו מעיירה קרובה, שטפאנשט (STEFANESTI). מפקד הז’אנדארמריה המקומי, ייעץ ליהודים למכור את רכושם מפני שגורל דומה מצפה גם להם.

ב- 22 ביוני 1941 פרצה המלחמה נגד ברית המועצות ולעיירה הגיעה פקודת גירוש היהודים. הודות ליחס הנוח של המקומיים, התושבים והמוסדות, היה גם פינוי היהודים נוח יותר. היהודים שכרו 350 עגלות, בהם הובילו גם את רכושם. בדרך, מנעו הז’אנדארמים המלווים כל נסיון פגיעה ביהודים וברכושם, מצד איכרי הכפרים, דרכם עברו, ומצד בעלי העגלות.
כמה יהודים שהואשמו בקומוניזם נשלחו למחנה ריכוז ליד טארגו-ז’יו (TARGU-JIU) בדרום רומניה. כמה יהודים אחרים נספו כעובדי כפייה.

אחרי השחרור חזרו שליש מהמגורשים לעיירה. השבים השתדלו להביע את תודתם למקומיים שתמכו בהם, ביניהם בעל האחוזה. הם תמכו בו בעת שכל רכושו הוחרם על ידי המשטר הקומוניסטי.
ב- 1947 חיו בעיירה 200 יהודים.

(** מקור: בית התפוצות)