קהילת סוצ’בה – הקהילה בשואה

פרעות קיץ 1940

בקיץ 1940 נכנס הצבא האדום לבוקובינה ובסראביה והצבא הרומני נסוג בלי קרב משטחים אלו. ההסתה האנטישמית לפני הנסיגה, הימצאותם בשורות הצבא הרומני של אנשי קוזה וקודריאנו, השנאה והתסכול גרמו לרציחות אכזריות של יהודים.

הזוועות לא פסחו על יהודי סוצ’בה ובעיקר על יהודי הסביבה.
בכפר גאורני נורה ביולי 1940 בחצר חוותו משה רודיך על ידי חייל רומני בנסיגתו. הפשיסטים המקומיים בדמותו של כומר בשם חוטינצ’יאנו השתלטו על הבית ועל החווה ולא נתנו לאלמנה אפילו להוציא כמה דברים אישיים מרכושם.

בקומנשטי נורו הרב לייב שכטר ושני בניו, אחרי שעונו קשות וגוויותיהם נזרקו מתחת לגשרון בפאתי הכפר. הרבנית נורתה למוות בערב שבת בביתה בעת שהדליקה נרות שבת. האחים זיסמן שנסעו להתייצב ביחידותיהם הצבאיות נורו למוות וגופותיהם נזרקו מהרכבת בעת נסיעה. שלוימה מרדלר נהרג על ידי חייל שדקר אותו בעורפו עם רובה מכודן.

בכפר קוסטינה משפחה יהודית קיבלה את החיילים הנסוגים בסבר פנים יפות, חילקה להם לחם, עוגות וסיגריות אבל תמורת הטובה 18 חיילים ובראשם מפקדם נעצו את כידוניהם בבעל המקום, שוכֶר לקס, גופתו נגררה כ-3 ק”מ ברחוב בכפר קשורה לסוס ושמשה מטרה לקליעה. הגופה נמצאה נקובה ב-20 כדורים ביער סמוך לכפר.

זוועה נוראה היתה בכפר זחרשטי, בו היה גר רק יהודי אחד. הגיעה בנסיגתה מצפון בוקובינה יחידה צבאית – חטיבת חיל רגלים 86. מפקדה המאיור ולריו קַרפ, סדיסט צמא דם יהודי אשר התחיל את מעלליו עוד באזור סטרוז’ינץ – שם הרגו חייליו יהודים שפגשו בדרך, לא הסתפק ביהודי המקום והורה לאסוף קבוצת יהודים יותר גדולה מהאזור.

נאספו יהודים מ- איליששטי, וורניצ’ני, וילקוב ובנילה, ביניהם לייב שטקל, אירֶה לופוביץ’, נוצה דרוקמן, הַלר, ברטפלד, הֶרֶר ועוד, בסה”כ 36 איש ואישה.
כולם עונו באכזריות, לחלק נחתכו אצבעות, אוזניים, לשון בעודם בחיים.
הקורבנות סודרו על סף בור וכתת יורים פתחה עליהם באש והפילה אותם לתוך הבור בהיותם מתים או עוד בחיים.
המפקד האכזרי הורה לכלול בכיתת היורים גם שני חיילים יהודים, פרדי דרמר מסוצ’בה ועוד אחד מבורדוז’ני. בתו של קרפ לקחה גם היא חלק בטבח וירתה באומללים.
מעלליו של הסדיסט הסתיימו עם פקודתו לזרוק פגר של סוס על גופות ההרוגים.

החללים הובאו לקבר ישראל בינואר 1941 בבית העלמין בסוצ’בה.
אברהם לופוביץ מבורדוז’ני שאחיו אירה היה בין הנרצחים, היה פעיל מאד במבצע הבאת החללים לקבר ישראל. אירה לופוביץ היה אביו של שיקו לופוביץ, פעיל בהנוער הציוני לאחר המלחמה.

מעודדים על ידי זוועות החיילים הרומנים בנסיגתם, גם הז’נדרמים המקומיים השתתפו בשדידת ורציחת יהודים. בכפר שרבאוצי, מפקד הז’נדרמים בלוית איכר מתושבי הכפר פרצו לבית של שמיל גלר, הרגו אותו ואת אשתו סלי וגם את לייב אלנבוגן שהתארח אצלם וזרקו את הגופות לאפיק נחל ליד הכפר.
גם גופות אלה נקברו אחר כך בבית העלמין בסוצ’בה.

בכפר איג’שטי נרצחו מ. היבנר, אשתו, בנו יוסף וארבעת נכדיו על ידי חיילים ותושבי המקום. האחים וסרמן מהכפר גרניצ’ני נרצחו יחד עם אחיין שלהם שביקר אצלם במקרה. וב-ליוזי הומורולוי נרצח נתן זומר.
חיילי המילואים היהודים שנסעו להתייצב ביחידותיהם הוכו ונזרקו מהרכבות.
ב-4 ביולי 1940 נזרקו 19 יהודים מרכבת מהירה בין תחנות דרמנשטי ואיצקני. הגוויות היו מפוזרות לאורך מסילות הרכבת.

קהילת סוצ’בה ובראשה ד”ר מאיר טייך טרחה לאסוף בחשאי את הגוויות ולהביאם לקבר ישראל.

יהודים מקהילות סוצ’בה ובורדוז’ני הוזעקו לכלכל 110 יהודים שאוכסנו בשני חדרים בתחנת הרכבת בבורדוז’ני בתת תנאים ובחוסר כל.
יהודים אלה היו אמורים לחצות את הגבלו לברית המועצות בהתאם להסכם שאיפשר את חזרתם. רבים מהם נהרגו כאשר הועברו בחשאי בלילות דרך שדות מוקשים או נורו על ידי משמר הגבול הסובייטי או הרומני.
בפברואר 1941 יתרה של 58 מהיהודים האלה הועברו למחנה טרגו ז’יו.

לקראת הגירוש

בחודש מרץ 1941 הגיע לרומניה גוסטב ריכטר (Gustav Richter) מטעמו של אדולף אייכמן (Adolf Eichmann) כיועץ של ממשלת רומניה לענייני היהודים.
ב-6 ביוני 1941 הורה היטלר לרודן רומניה יון אנטונסקו (Ion Antonescu) לפתור את בעיית היהודים.
ב-8 באוקטובר 1941 התקיימה בפרפקטורה סוצ’בה ישיבה חשאית בנוכחות קצין אס.אס גרמני ובה הוצגה הפקודה שהגיעה מבוקרשט מפי יון אנטונסקו לגירוש היהודים.
יו”ר קהילת סוצ’בה, ד”ר מאיר טייך, הוזעק ע”י הממונה של המחוז (פרפקט) בשעה 6 בבוקר ב-9 לאוקטובר 1941 כדי להודיע לו על צו הגירוש.
הצו נועד גם להפחיד את האוכלוסיה כאשר איימו לירות בכל מי שיפגין כל סימן של התנגדות לצו, או מי שינסה להעביר בעלות או רכוש לנוצרים.
לאחר שהצבא הרומני והגרמני נכנסו לצפון בוקובינה ובסארביה, גורשו לפי הסטטיסטיקה של הז’נדרמריה הרומנית 118,847 יהודים; לפי הגרמנים הגיע מספר המגורשים עד סוף הגירוש בסתיו 1942 ל- 185,000 נפשות, ולפי הרומנים ל- 150,000.

יהודי דרום בוקובינה וביניהם אלה מסוצ’בה, איצקני ובורדוז’ני נצטוו להתכונן לגירוש. משהודיעו ליהודים על צו הגירוש באמצעות כרוזים והקשה בתופים פרצה בהלה בקרבם.
אחדים מראשי המשפחות נעדרו מן העיר או היו עצורים כבני-ערובה, ולרבים לא היה כסף כדי לקנות מזון אפילו ליום אחד.
כל כספי הקרנות שהיו בידי הקהילה חולקו בין העניים.
לפני צאתם נאלצו המגורשים למסור בעירייה לידי נציג הבנק הלאומי את כל דברי הערך שברשותם. תמורתם קיבלו סכומים שלא עמדו בשום יחס לערכם האמיתי. בניגוד לפקודה ולאזהרה בדבר העונש הצפוי, קיבלו סגן מפקד המחוז, מפקד המשטרה הצבאית, ראש המשטרה ופקידי המחוז חפצים רבים לפיקדון.

ד”ר מאיר טייך ביקש להפקיד את ארכיון הקהילה ואת פנקס רישום התושבים, אולם הפקיד הארמני פורט (Port) השיב לו: “אינכם זקוקים עוד לתעודות אזרחיות. לכאן לא תשובו, ושם לא תצטרכו זמן רב לתעודות”.
אף כי השלטונות נענו לבקשתו להשאיר את החולים, הזקנים והנכים בעיר, ציווה הקולונל זאמפירסקו (Zamfirescu) לגרש גם אותם באומרו: “אינני רוצה שישאר בעיר אף זכר ליהודים”.
הוא ניסה לשלוח לרכבת גם את הנשים שהיו נשואות לנוצרים, אולם מושל בוקובינה התנגד לגירושן. וכך נשארו כמה נשים יהודיות מנישואי תערובת, מרביתן חשוכות ילדים, כמו: Hoffmann-Kinel, Bănăţeanu-Schläfer, Spurny-Kaufmann, Doroftei-Parola, Lechner-Litwinkevici.
גם במחוז נשארה משפחה אחת בבוסנצ’י ובספנטו איליה (Bosanci, Sf. Ilie) מנישואי תערובת.

נכסי המגורשים נמכרו במכירה פומבית כנכסים נטושים ע”י המרכז להלאמה בנוכחות פקידים ממפקדת המחוז ובית המשפט.
ב-9 באוקטובר 1941 השכם בבוקר הודיעו לאוכלוסיה היהודית שעל כולה להתייצב בתחנת הרכבת בורדוז’ני לקראת הגירוש. גם היהודים מאיצקני ובורדוזיני נצטוו להתייצב בתחנה.

גירוש היהודי לטרנסניסטריה

העיר נחלקה לשלושה חלקים והודיעו שהגירוש יתבצע בשלושה ימים : ב-9, 10, ו-11 באוקטובר. מתוך הנפשות שהוגלו, 3,253 היו מסוצ’בה. כמו כן, אלו שגורשו ביוני 1940 מעיירות שבסביבה של סוצ’בה, ו-1634 מבורדוז’ני.
כל מה שמותר היה לקחת כמטען יד היה לבוש חם ומזון.
בימים אלו היה מאושפז בבית החולים בסוצ’בה במחלקת מחלות מדבקות היהודי יצחק (איצ’ה) טננהאוס עם איבחון לטיפוס הבטן. אף כי הוצאתו ממחלקת מחלות מדבקות יכלה לסכן גם אוכלוסיה נוצרית וצבא, מנהל בית החולים ד”ר טראיאן בונא (Traian Bona) אישר “לשחרר” אותו כדי שיגורש יחד עם האחרים.
גם העגלון מאייר קטוע הרגל שסבל מנמק (גנגרינה) ברגל השניה, לא נותח ונשלח גם הוא לחלוק את גורל האחרים. המשפחה אמנם דאגה ששכן נוצרי, גם הוא קטוע רגל, ישגיח עליו בימים האחרונים של חייו אולם קצין המשטרה פורוך (Poruch), הביא אותו לתחנה. הוא נפטר ברכבת בדרך לצ’רנוביץ וגופתו נמסרה לקהילה היהודית משם כדי להביאו לקבר ישראל.

היהודים נדחסו לתוך קרונות להובלת בהמות, 40 – 50 איש בכל קרון.
כשזזה הרכבת צילמו קצינים גרמנים את המסע.

זמן קצר לאחר הגירוש קרא ראש העירייה, יאנו (Ianu), לאסיפה פומבית – בה שיבח את הגירוש, והעלה על נס את הגרמנים ואת אנטונסקו.
הוא הביע את רחשי תודתו על שהעיר נפטרה מהיהודים.
על דבקותו במשימה קיבל מהיטלר את אות הצטיינות “הנשר השחור”, וראש העירייה לשעבר, ז’אוקה (Jauca), אמר אחר הגירוש: “סוף סוף סוצ’בה נקייה מיהודים”.

המגורשים שבשני המשלוחים הראשונים נשדדו בדרך בידי החיילים והשוטרים הצבאיים שליוום, ואחדים מהם אף נרצחו בירייה.
במיוחד סבלו אלה שגורשו ביום הראשון, רובם מאיצקני ומפרברי העיר סוצ’בה העניים ביותר. הם לא הצליחו להתארגן ושילמו על כך בחייהם.

במקרה אחד מספר יהודים התחילו לשקוע בדרך בביצות. עו”ד ספירר ביקש מהז’נדרמים לתת לאחרים לעזור להם ולזקנים וילדים ונורה למוות לפני כולם.

הרוב נשלח מעבר לנהר בוג ועד לאביב 1942 נורו בידי הגרמנים והרומנים רבים כמו משפחת ה.ל. קליגר, לייבוביץ’, טילינגר ומ. הרניס.
כמעט 90% מתו כתוצאה ממחלת הטיפוס, מרעב או קפאו מקור.

המשלוח השלישי היה מאורגן יותר הודות למפקדים שליוו אותו. במשלוח הזה נמצא גם יו”ר האחרון של קהילת היהודים, ד”ר מאיר טייך.
יש המספרים שהציעו לו לסע לבוקרשט ולהינצל מהגירוש אך הוא סירב.
הוא עצמו טען שהשלטונות הסכימו שיישאר עוד זמן מה, כדי לטפל במספר בעיות מסובכות, אך הוא העדיף לשתף עצמו בגורל משפחתו וקהילתו.
בכל זאת, הבטיחו לו להשאיר את בנו אלקסנדר גדעון שהתאושש ממחלה קשה בבית-חולים, ולשלוח אותו לאחר-מכן לידידים בבוקרשט.
דבר זה סוכל בסוף ע”י הקולונל פטרה זאמפירסקו (Petre Zamfirescu).
בנו של ד”ר מ. טייך נפטר ב-15 באוגוסט 1943 בשארגורוד בגיל 20 ואמו שלחה יד בנפשה. הם נקברו בארון אחד.

זאמפירסקו גזר לגרש את כולם כולל חולים ומופרעים. כאשר ד”ר מ. טייך התווכח איתו וטען שחולים במחלות מדבקות יסכנו גם את האוכלוסיה שגרה לאורך מסלול הנסיעה, זאמפירסקו הצהיר: “לא יישאר זכר של יהודי”.

לאחר המלחמה במשפט שהתנהל ב”בית משפט של העם” ב-1945 התיק נסגר.
ד”ר מ. טייך תבע חקירה חוזרת בבית משפט לערעורים והדיון האחרון התקיים רק ב-1949. הוא נידון למאסר עולם עם עבודת פרך.

המשלוח השלישי הגיע לתחנת וולצ’ינץ (Volcineţ) בערב יום ה-12 באוקטובר במרחק של חצי שעה מאטאקי (Atachi) שעל הדנייסטר – שם נודע להם מפי עובד מסילת הברזל שאנשי המשלוחים הקודמים נשדדו בהגיעם לאטאקי, ואלו שהתנגדו נורו למוות.

מאחר ובלילה גדלה סכנת השוד “סודר” ע”י ד”ר אברהם רייכר, שיחד עם ד”ר מ. טייך עמדו בראש המשלוח באמצעות שוחד להשאירם במקום למשך הלילה.
המגורשים הוצאו מן הקרונות שהועברו למסילה צדדית, והחיילים הכו אותם באלות ובקתות הרובים. ירדו גשמי זעף, המטענים התקלקלו והיה הכרח להשליכם.
בסוף השיגו עגלות להובלת שארית המטענים והאנשים לאטאקי.
כמה מהמגורשים דעתם נטרפה עליהם בדרך, וכמה מן החולים מתו.
באטאקי אוכסנו בבתים הרוסים שברובע היהודי לשעבר ועל קירות מצאו כתובות כגון “אתם הבאים אחרינו אימרו קדיש לנשמות (פלוני ופלוני) שמתו על קידוש השם”, או “כך נרצח פלוני עם כל בני משפחתו”. באטאקי מתו שלמה ברומברג וישעיה לאנגר שנקברו על שפת הדנייסטר.

מנהיגי הקהילה השיגו היתר ליהודי סוצ’בה לשהות זמן מה באטאקי.
רבים שכבו תחת כיפת השמיים, ואחרים הצטופפו בין ההריסות.
האיכרים הציעו להם לחם וחלב במחירים מופקעים שלא עלה בידי רובם לשלם.
בימים ההם נפגשו עם מנהיגי הקהילות שגורשו מערים אחרות בבוקובינה ומפיהם שמעו על גורל היהודים שקדמו להם. אחד מראשי הקהילה ד”ר א. רייכר קיבל רשות לנסוע למוגילב ולהכין שם מקום למגורשים. למחרת היום חזר ובידו הבטחה שנקנתה בכסף, כי המגורשים יאוכסנו במקומות סמוכים למוגילב.

לפני צאתם לשם חויבו להמיר את הכסף הרומני ברובלים. רובל אחד הומר תמורת 40 לאי, כאשר לאחר שהגיעו למוגילב קנו רובל עבור 8-6 לאי. בסוף המירו רובלים במרקים 40 רובלים למרק אחד וכך כמעט כל כספם ירד לטמיון.
חלק מהכסף הרומני הוסתר בידי המגורשים בחושבם שבטרנסניסטריה יוכלו להמירו לפי שער גובה יותר, ואכן כך היה.
לפני צאתם נבדקו בקפדנות, והקצינים נטלו לעצמם את כל התכשיטים והכסף שמצאו. חלק ניתן גם לשוטרים. משנסתיימה הבדיקה הועברו האנשים ברפסודות על נהר דנייסטר והחיילים המשיכו כל הזמן לשדוד את המגורשים באיימם עליהם שיפילום למים אם יתנגדו.

בהגיעם למוגילב הוכנסו לבניין מיוחד, והחולים והגוססים אושפזו בבית מושב זקנים. יהודי סוצ’בה אספו ביניהם כספים למטרה זו ממה שהצליחו להסתיר.
חמישה אנשים קיבלו עליהם את ניהול המוסד.
בעזרת שוחד נתקבל רשיון להעביר 500 ממגורשי סוצ’בה ו-400 מקימפולונג לשארגורוד, במרחק כ-40 ק”מ מצפון מזרח למוגילב, ונשכרו 40 עגלות לשם כך. הגרמנים העמידו לרשות המגורשים תמורת שלמונים מספר משאיות להובלת המטענים ליעדים שנקבעו, עד להגעת האנשים.

מספר צעירים מסוצ’בה (ווילהלם גיטר, ביבי וייטמן, מקס גליקמן) נסעו עם המשאיות כדי לשמור על המטענים ולפרקם עד להגעת השיירות. לפני הנסיעה השתולל הקצין איליוצה (Iliuţă) שלף את אקדחו והחל לירות. במהומה שפרצה בעקבות המעשה הסתננו לעגלות 800 איש במקום ה-500 שסוכם עליהם.

ב-1945 במשפט נגד פושעי מלחמה של מוגילב, נידון איליוצה ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך.

במשך שלושה ימים עברו את המרחק לשארגורוד ושם נשארו עד לשחרור.

(** מקורות: מאיר קוסטינר על פי ז’אן אנצ’ל + שמחה וייסבוך על פי חומר מארכיון “יד ושם”)